אבא שכח אותך בצוואה? אפשר לתקן

רוב הצוואות, כידוע, נעשות בפני עדים, ונערכות במעמד עו"ד, שאמור להקפיד על כללי עריכתן, כדי שלא יהיה בהן פגם שיפסול אותן. חוסר תשומת-לב בכתיבת צוואות גורם טעויות, לעיתים מהותיות, שעלולות להביא למריבות משפחתיות.

באחרונה נדרש הרשם לענייני ירושה במחוז ת"א, עו"ד יוסף זילביגר, לשתי בקשות לתיקון צוואות. סעיף 32 לחוק הירושה קובע, כי אם "נפלה בצוואה טעות סופר או טעות בתיאורו של אדם או של נכס, בתאריך, במספר, בחשבון או כיו"ב, ואפשר לקבוע בבירור את כוונתו האמיתית של המצווה, יתקן את הטעות הרשם לענייני ירושה, או בית המשפט כאשר העניין הועבר אליו לפי סעיף 67א". כאשר מדובר בטעות מהותית, הרשם אינו מוסמך לתקן.

במקרה הראשון דובר בצוואה בה נכתב: "הנני מצווה את יתרת רכושי מכל מין וסוג שיישאר לאחר פטירתי... לבתי רות". בנו של המצווה טען, באמצעות עו"ד ד"ר יורם דנציגר, כי אביו חתם על הצוואה בנוכחות עדים. ואולם, רק לאחר מותו נתגלתה "טעות סופר", כאשר המילה "לבני ו" שהיתה אמורה להופיע לפני המילה "לבתי" נשמטה. לטענתו, מקורה של טעות הסופר בטעות משרדית בהקלדת הצוואה במשרד עו"ד.

לבקשה צורף תצהיר של עורך הדין, שהעיד כי "ניסוח הצוואה נעשה על ידי בהתאם להוראותיו של המצווה. במסגרת הוראותיו, הביע את רצונו לצוות את דירתו לבנו, מר עובדיה, ואת כל יתר רכושו בחלקים שווים לבתו רות ולבנו עובדיה. בשל טעות משרדית בהקלדת הצוואה, נשמטה המילה 'בני' לפני המילה 'בתי'".

"אין בחוק הירושה הגדרה לביטוי 'טעות סופר'", ציין הרשם זילביגר. לכן יש לבחון האם "טעות סופר" היא טעות בביטוי, במילה המופיעה במסמך הצוואה, או שכוללת גם השמטה של מילה או ביטוי. הרשם עיין במילונים עבריים שונים, והסיק כי "טעות סופר" היא גם "שיבוש שנפל בכתיבה מתוך שגגה", "שגיאה בכתיבה או בהדפסה", "השמטה", וכן "שגיאה שעשה הלבלר ששכח להכניס סעיף מסוים".

נמצא, פסק זילביגר, "כי הביטוי 'טעות סופר' נתון לפירוש בו הוא חל גם במקרה בו הושמטו מתוך שגגה מספר מילים מן הכתוב. מנסח הצוואה מעיד, כי ההשמטה של שתי המילים הנ"ל ממסמך הצוואה נפלה באשמתו, ואינה משקפת את רצון המצווה. כך, שבמקרה זה אכן נפלה טעות סופר, כאשר המסמך, כפי שהוא, אינו משקף את רצון המצווה, אף שרצון זה היה ברור וידוע עת נוסח המסמך, והשיבוש שלא באשמתו". משכך, הוא התיר את הוספת המילה "לבני" בצוואה.

עדיף תיקון

במקרה אחר, הובאה בפני זילביגר צוואה בה פירש המצווה שורה של נכסים, אך שכח לציין למי הוא מורישם. אלמנתו של המצווה הגישה, באמצעות עו"ד אורי זלכה, "בקשה לתיקון טעות קולמוס", בה נטען כי הניסוח הקיים של הצוואה סותר את ההיגיון והתכלית של כוונת המנוח.

"אכן", קבע זילביגר, "על פניה הצוואה לוקה בחסר. המצווה ציין נכסים, אך לא ציין מי יקבלם. זה קטע בצוואה שאינו ברור. עם זאת, קריאת הצוואה כולה תאפשר לפתור את הבעיה. נראה כי אכן נפלה 'טעות סופר' בצוואה". הוא ציטט מספרו של אהרן ברק, "פרשנות הצוואה", בו נאמר כי "לעיתים ניתן לגלות את הטעות מתוך עיון בלשון הצוואה עצמה".

לדברי הרשם, "עיון בצוואה כולה מלמד, כי בכוונת המצווה לצוות על כל רכושו לאשתו, ואחריה לבנותיו. זאת, כיורש אחר יורש". האלמנה הציעה לתקן את הצוואה ע"י השמטת מילה אחת - "שאינו".

זילביגר נדרש לבחון האם אכן מדובר בטעות סופר או בפרשנות הצוואה, שאז הדבר אינו בתחום סמכותו. גם כאן התשובה באה מספרו של ברק, שכתב כי "התרופה לטעות הסופר הוא התיקון... אכן, שופט (ובענייננו - הרשם לענייני ירושה) המגלה טעות סופר בצוואה, יתקן את הצוואה ולא יבטל אותה. תיקון עדיף על ביטול. בתיקון מכבדים את רצון המצווה. בביטול, עשוי רצון זה שלא להיות מכובד. התיקון עשוי להתבטא בהשמטת הוראה או בהוספת הוראה או בשתיהן".

הרשם קבע, כי במקרה זה "ברורה כוונת המצווה, וברור שנפלה בצוואה טעות סופר", ולכן הוא הורה על השמטת המילה "שאינו".