על העיוורון

"האלופה" שמגיעה בימים אלה לסיומה אינה סדרה גרועה משום שהיא טלנובלה. היא גרועה בתור טלנובלה. לכאורה, מה יותר קל מלעשות טלנובלה: קח סיפור אהבה פורץ גבולות, על סף הסטייה, הוסף מערכת משפחתית מעורפלת (אימוץ, ילדים אבודים). בתוך זה כדאי לשבץ דמויות שמאבדות את ההכרה או מתות וקמות לתחייה, כפילים, אי הבנות אומללות כתוצאה מציתות מאחורי וילונות ועוד כהנה וכהנה מטעמים.

הבעיה היא שנדמה שזה בערך מה שעשו ב"האלופה". כלומר כל המרכיבים המוכרים נמצאים שם, אבל זה הכל. ברגעים הגרועים של הסדרה, הם נמצאים שם, איך נאמר, בצורה עובדתית לגמרי, ללא כל העומק המטאפיסי שמאפיין אותם בטלנובלות הטובות ביותר. ריטה, שהתעוורה בעקבות תאונה, עברה בסדרה ניתוח להשבת ראייתה. בהתחלה נדמה שהניתוח נכשל, אולם אחר כך שב אליה אט אט מאור עיניה. הנה לנו מצע מצוין לפיתוח עלילתי לפי מורשת הטלנובלה: מה ריטה רואה במצב הזה שבין עיוורון לפיקחון? איזה מראה אסור מתגלה לעיניה עכשיו כאשר כולם עדיין בטוחים שהיא עיוורת? "האלופה" ויתרה על כל האפשרויות האלה. ריטה עיוורת, ואחר כך היא רואה. זה הכל. זה בכלל לא שינה בסדרה מה היא רואה.

מה הם רוצים?

"טקס אנשי השנה", ערוץ 2, רביעי 19:00

למה אף פעם לא יכולתי לראות טקסי פרסים בטלוויזיה? כי בכולם מתגלה אותו דבר: הטלוויזיה יכולה לחגוג רק את עצמה. טקס הטלוויזיה, טקס אנשי השנה, טקס הקולנוע. בסופו של דבר זו תמיד הטלוויזיה שחוגגת את עצמה. מה היה אתמול בטקס אנשי השנה? לא לגמרי ברור לי. ארקדי גאידמק התחרה בחייל המילואים על תואר איש השנה. צביקה פיק ארז חבילות לנזקקים במרתף בנק הפועלים. כל מיני מפורסמים נכנסו לבתים של עניים כדי לשמוע מהם על העוני (עני לבד - זה אפשר ב"עובדה". כאן זה רק עני עם מפורסמת).

ברגע אירוני בתוכנית, מאיר סוויסה שאל את חנה לסלאו מה פשר המופע שהם צופים בו. "מה זה, מאכילים מפורסמים?" הוא שאל. וחנה לסלאו ענתה: "לא, מפרסמים עניים". אירוניה או לא אירוניה, זה היה התיאור המדויק ביותר של המופע.

"ועכשיו נעבור שוב לבר רפאלי במרכז השירות של אורנג'". המופע הזה, בשביל מה הוא? לסכם את השנה? להראות עוד פעם את בר רפאלי? לתת לעניים ולחמם לנו את הלב? להראות את בר רפאלי במרכז השירות של אורנג'? וזה מה שהכי מפריע. שכבר לא יודעים מהי בעצם התוכנית הזאת שצופים בה, ומה היא בכלל רוצה מאיתנו. כלומר ברור שיש כאן כל מיני עסקאות. עסקאות כלכליות, תדמיתיות, רגשיות. לאו דווקא עסקאות מלוכלכות. אבל בכל מקרה יותר מדי בחשו כאן בקלחת: עמותות, חברות מסחריות, וזכיינית טלוויזיה אחת. ארבעה מפורסמים נשלחו למפעל של שטראוס לקלף שם חצילים לארוחה של תושבי הצפון. הם החליפו את הפועלים ליד המכונות. ניכר היה שהושקעה מחשבה באופן שבו יתגנב הלוגו של שטראוס למסך. היה להם גם איזה טקסט שכתבו להם לומר. והכל טוב ויפה, באמת כל הכבוד לכם, איך אירגנתם את כל זה ועובדים כל כך יפה יחד. שטראוס עם עמותת לתת, ודיוויד ברוזה עם קשת. רק שאלה אחת קטנה: מה אני אמור לעשות כאן, מה החלק שלי בעסקה?