שומרת מסך?

שופטת בית משפט השלום בראשון-לציון, איריס סורוקר, ביצעה "הרמת מסך", וחייבה את בני הזוג תמי נוי שינה ואליהו מויאל, באופן אישי, לשלם לחברה תבליני הדור השלישי בע"מ חוב של החברה מעדני יהב בע"מ. שינה ומויאל התגוררו יחדיו, קיימו משק בית משותף ונולדו להם שני ילדים. הם גם הקימו חברה, אך מפאת בעיות, שהיו למויאל מול רשויות המס, רק תמי שינה נרשמה כבעלת מניות בה. בחודש ספטמבר 2003 סבלה החברה משבר חריף. משאית שלה, ובה כל המלאי של החברה, נגנבה מבלי שהיה לחברה ביטוח על המשאית או על המלאי. למרות זאת המשיכה החברה, באמצעות מויאל, להזמין סחורה מתבליני הדור השלישי וליצור לעצמה חיובים כספיים כלפיה. סופו של דבר, שהחברה לא פרעה לתבליני הדור השלישי את חובה, עד שלא נותר לאחרונה אלא להגיש תביעה לבית המשפט.

את התביעה הגישה תבליני הדור השלישי, באמצעות עו"ד ישראל שפלר, נגד מעדני יהב, אך גם נגד שינה ונגד מויאל באופן אישי. עו"ד שפלר טען, כי זה המקרה המתאים להרמת מסך, ואף טען לעילות אישיות נוספות נגד השניים. השופטת סורוקר ראתה עין בעין עם שפלר. תחילה היא דחתה את הטענה, שלפיה אל לה לחייב את מויאל, מחמת שהוא כלל לא היה רשום כבעל מניות בחברה. היא קבעה, שאי-רישום מניות על-שמו נבע משיקולי נוחות גרידא והיה טכני בלבד. "בפועל, מר מויאל היה המוציא והמביא של החברה בכל עסקיה המסחריים", הוסיפה. לפיכך ולאור זאת שמויאל לא קיבל משכורת מהחברה, אלא הפיק הכנסה ממקורות משותפים אחרים, קבעה סורוקר כי שני בני הזוג עשויים לחלוק באחריות אישית משותפת כלפי התובעת, היינו כי שניהם "כשירים להרמת מסך".

"כידוע הרמת מסך מהווה חריג לכלל המחייב כיבוד אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, כלל זה בעל יסודות איתנים בעקרונות משפטיים המכבדים את הפעילות השוקית החופשית", פתחה סורוקר את הדיון בשאלה אם יש להרים את המסך. "לפיכך, בית המשפט יזהר ולא ימהר להרים את מסך ההתאגדות", הוסיפה. היא הזכירה, שמי שמנהל עסקים מול חברה יכול להגן על עצמו במכשירים מסחריים שונים, כגון ערבות אישית, תשלום מזומן וכו'. "שיקולים אלה צריכים לשמש בפני בית המשפט בבואו להכריע בתביעה להרמת מסך", קבעה. "יחד עם זאת, הדעת אינה סובלת שימוש לרעה במסך ההתאגדות. לעיתים בידי בעלי המניות מצוי המידע הרלוונטי אשר עלול למנוע את התקלה המצערת שבאי תשלום חוב לנושה. מקום בו בעל המניות ער למצוקה כלכלית בה מצויה החברה שבשליטתו, וחרף זאת בוחר להזמין סחורה ולקבלה - הרי שמן הראוי שיחשוף בפני הנושה את עיקר המידע הרלוונטי שמצוי בידיו".

סורוקר קבעה, כי משגניבת המשאית הייתה נקודת מפנה בחיי החברה וערערה את יציבותה הכלכלית, היה על שינה ומויאל להיזהר מאוד בעת שהם קשרו עסקאות נוספות. "למרבה הצער, הנתבעים הוסיפו ונטלו סיכון בלתי סביר בכל הקשור ליכולתה של החברה החייבת לפרוע חובותיה לתובעת" הוסיפה. היא קבעה, שהם הסתירו מתבליני הדור השלישי את מצבה הכלכלי הקשה של החברה שלהם, וסיכמה: "אני סבורה אם כן כי התובעת הרימה את נטל ההוכחה כנדרש במשפט אזרחי, להוכיח כי הנתבעים 2 ו-3 אמנם נטלו סיכון בלתי סביר בהזמנות המאוחרות... אוסיף ואציין כי בעיני קיימת עילה לחייב את הנתבעים באורח אישי גם מכח עקרון תום הלב". כך היא קבעה לאור היחסים המיוחדים, שהוכח כי היו קיימים בין שני הצדדים (ת"א 4666/04). "