הפתרון הוא החמרה בענישה ומאסר בפועל

בשנת 1995 הוגש נגד אבו חמדה סולטאן (להלן: "הנאשם") כתב אישום, בו יוחס לו ביצוע עבודות בנייה ללא היתר בניה. הנאשם הורשע במיוחס לו, וניתן נגדו, בין השאר, צו להריסת הבנייה הבלתי חוקית שהינה תוספת לבניין קיים בשטח כ-70 מ"ר בקומת קרקע ובשטח של כ-145 מ"ר בקומה א', (להלן: "צו ההריסה"), לביצוע עד 02.03.98.

בתאריך 18/5/05 הוגש נגד הנאשם כתב האישום לבית משפט השלום בעכו, בו יוחס לו ביצוע עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבנייה, זאת לאחר שעד ליום 25/7/04 לא ביצע הנאשם את צו ההריסה ולא קיבל היתר בנייה.

הנאשם הודה במיוחס לו ומכאן פנה השופט אלטר לגזור את דינו. אין חולקין על כך - קובע השופט אלטר - שהעבירה בה הורשע הנאשם, היינו אי קיום צו של בימ"ש, עבירה חמורה היא. מה שמוסיף לחומרה הוא הזמן הרב שחלף מאז מתן צו ההריסה, והעובדה שאין זו הפעם הראשונה בה מורשע הנאשם בביצוע עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבנייה, בגין אי ביצוע צו ההריסה. פעמיים בעבר הוא עמד לדין. וגם העונשים שהוטלו עליו בתיקים הנ"ל, לרבות מאסר על תנאי, לא היה בהם כדי להביא את הנאשם לביצוע צו ההריסה.

אין זה סוד, שהתופעה של ביצוע עבירות לפי חוק התכנון והבנייה הינה תופעה נפוצה במדינתנו. בעבר הביע בית המשפט דעתו לא אחת, כי למיגור תופעה זו לא די בהטלת קנסות ובהוצאת צווי הריסה, שכן המציאות מלמדת, שאין בקנסות המוטלים ובצווי ההריסה המוצאים ע"י בתיהמ"ש - צווים שבדרך כלל אינם מבוצעים והרשויות אינן עושות כמעט דבר אפקטיבי להביא לביצועם - כדי להרתיע עבריינים פוטנציאליים מלעבור על חוקי התכנון והבנייה. רק הטלת עונשי מאסר לריצוי בפועל על "עברייני הבנייה" יכולה להביא לשינוי מציאות עגומה זו ולהביא לצמצום תופעת הבנייה ללא היתר, שכן רב האנשים יירתעו מלבנות ללא היתר, אם ידעו שאם יבנו ללא היתר הם עלולים להישלח אל מאחורי סורג ובריח.

מזה תקופה ארוכה ביהמ"ש מנסה לגרום למאשימה להפנים, כי ללא הטלת עונשי מאסר על "עברייני הבנייה" יהיה קשה עד בלתי אפשרי לצמצם משמעותית את תופעת הבנייה הבלתי חוקית, אולם ללא הועיל. המאשימה, או ליתר דיוק ועדות התכנון והבנייה, שהן אלה העומדות מאחורי הגשת כתבי האישום, אינן ששות לבקש הטלת עונשי מאסר בפועל. אפילו במקרים בהם תלוי ועומד נגד נאשם מאסר על תנאי בר הפעלה, מבקשת המאשימה, בדרך כלל, להאריך את התנאי ולא להפעילו.

גם במקרים בהם אין מנוס מלהטיל עונש מאסר, כמו במקרה שבפנינו, בו תלוי ועומד נגד הנאשם מאסר על תנאי בר הפעלה, אין המאשימה מבקשת לשלוח את הנאשם לרצות מאסר מאחורי סורג ובריח, ומסכימה, בדרך כלל, לאפשר לנאשם לרצות את המאסר בעבודות שירות, או, לכל היותר, משאירה עניין זה לשיקול דעת בית המשפט.

נראה שוועדות התכנון והבנייה לא באמת מעוניינות להביא להפסקת תופעת הבנייה הבלתי חוקית. הן מעוניינות יותר בקנסות המוטלים על עברייני הבנייה, קנסות המוצאים דרכם לקופות הוועדות. זה ההסבר היחיד לכך, שהן טורחות לבקש הטלת קנסות משמעותיים, ונמנעות באופן שיטתי מלבקש הטלת עונשי מאסר בפועל לריצוי מאחורי סורג ובריח. התיק שבענייננו - קובע השופט אלטר - הינו עוד דוגמא קלאסית לכך, שהוועדה המאשימה אינה ששה לכך, שצווי הריסה יבוצעו וכי היא מעוניינת יותר בקנס שיעשיר את קופתה.

סיכומו של דבר, ביהמ"ש גוזר על הנאשם, בין השאר, את העונשים הבאים:

קנס בסך 12,000 ש"ח, או 60 ימי מאסר תמורתו.

מאסר לתקופה של 6 חודשים שירוצה בעבודות שירות.

מאסר על תנאי לתקופה של 7 חודשים למשך 3 שנים.

מימוש ההתחייבות בסך 20,000 שקל עליה חתם הנאשם.

הפעלת המאסר על תנאי של 3 חודשים, לריצוי באופן חופף לעונש המאסר שהוטל על הנאשם בתיק הנוכחי. ביהמ"ש מציין, כי הוא מורה שהמאסר ע"ת יהיה בחופף ולא במצטבר, רק בשל העובדה שב"כ המאשימה לא התנגדה לבקשת הסניגור, כי המאסר שיוטל על הנאשם ירוצה בעבודות שירות - אף כי לדעתו של ביהמ"ש, מן הראוי היה שתתנגד לכך - וכידוע לא ניתן לרצות מאסר העולה על 6 חודשים בעבודות שירות.

עמ"ק 20748/05, בית משפט השלום בעכו, השופט משה אלטר.

בשם הנאשם: עו"ד פארס בריק.

בשם המאשימה: עו"ד גורלי רני.