כלי המשחק של עיריית ת"א

זיג-זג בהליכי גבייה של חוב ארנונה בסך של יותר מ-350 אלף שקל, עלה לעיריית ת"א באובדן החוב, לאחר שבית המשפט לעניינים מינהליים הורה לה להפסיק בהליכי הגבייה. אידית גריסרו קיבלה בירושה מאמה, שנפטרה ב-2002, מחצית מהזכויות בדירה בעיר. בירור שערכה בעיריה העלה, שבשנים 96' ו-98' נקטה העיריה הליכי גבייה מינהליים ביחס לחוב ארנונה בסך 94 אלף שקל שהיה על הדירה, אך הם נפסקו ב-99' כשהעיריה הגישה בסדר דין מקוצר נגד האם, בשל החוב שעמד אז על 94 אלף שקל.

נגד המנוחה ניתן פסק דין בהיעדר הגנה, אך הוא בוטל כעבור חודש, לבקשתה ובהסכמת העיריה. לאחר שלוש שנים בהן לא הודיעה העיריה על רצונה לחדש את ההליך, נמחקה התביעה ע"י הרשם מחוסר מעש. זאת, אחרי שהעיריה לא טרחה להגיב לארכה בת חודש, שנתן לה הרשם להסדרת המשך הדיון בתביעה או לנמק מדוע לא תימחק. בשלב זה, חזרה העיריה ל"מסלול" המינהלי, ורשמה עיקול על הדירה.

בעתירה מינהלית שהגישה גריסרו, באמצעות עו"ד אילן בומבך, היא ביקשה להצהיר שהליכי גביית החוב, שכבר תפח ל-364 אלף שקל, אינם חוקיים, משום שלא ראוי לשוב להליך המינהלי אחרי כישלון בהליך התביעתי וכן משום שהחוב התיישן. לדברי בומבך, יש מחלוקת בפסיקה האם דיני ההתיישנות חלים על הליכי גבייה מינהליים, והמגמה הבולטת היא להחילם עליהם בדרכים שונות.

הוא הציג פסיקה, לפיה אין לגבות חוב ארנונה שבע שנים מיום שבו החלה העיריה בנקיטת אמצעים אדמיניסטרטיביים לגבייתו, בשל השיהוי. העיריה טענה מנגד, שטענת ההתיישנות היא דיונית באופיה, וכי התיישנות הזכות לתבוע אינה מבטלת את תוקפו של החוב. לדבריה, החוב הפך חלוט אחרי שלא הוגשו השגות ועררים, וכשם שלא ניתן לטעון להתיישנות נגד חוב פסוק, כך גם לא ניתן לטעון להתיישנות חוב ארנונה חלוט.

השופט ד"ר עודד מודריק קבע, כי "הטוענים לתחולת דיני ההתיישנות גם על הליכי גבייה מינהליים", למרות שהחוק קובע במפורש שהוא חל רק על הליך אזרחי לפני בית משפט או על פסק דין, "מתבססים על 'פרשנות תכליתית' של החוק. לאמור, אין טעם הגיוני ואין הצדקה להבחין בין חוב הנתבע בהליך אזרחי (הנתון להתיישנות), לבין חוב שיש כוח לאוכפו בהליך חיצוני לבית המשפט". ואולם, שלא כנשיא אהרן ברק, מודריק נמנע מאקרובטיקה פרשנית. "היגיון זה מקובל עליי", ציין, "אולם לא ידעתי כיצד אפשר להציג פרשנות 'תכליתית' שאין לה כל עיגון בלשון החוק".

לדבריו, "עיריה יכולה לעכב את הליכי גבייתו של חוב ארנונה באמצעים מינהליים שנים רבות, ו'להתעורר' בכל עת שיעלה רצון מלפניה כדי לממש הליכים אלה. אי-אפשר יהיה להדוף מהלכים מעוכבים ומאוחרים כאלה באמצעות פסק דין הצהרתי האומר שהחוב התיישן, אך ניתן יהיה 'לעצור' אותם מכוח טענת מניעות, המבוססת על שיהוי בלתי סביר". ואולם במקרה זה, "אין לראות את השיהוי כבסיס עצמאי להענקת סעד של מניעת הליכי הגבייה", משום שהעיריה לא זנחה את הטיפול בחוב.

"הדעת נותנת", קבע מודריק, "שכאשר פתחה העיריה בהליכי תביעה אזרחית, פסקו בה בעת הליכי הגבייה המינהליים. העיריה חזרה למסלול האדמיניסטרטיבי אחרי שנמחקה התובענה האזרחית. שאלה לא פשוטה היא, האם מדיניות העקלתון (זיג-זג) של העיריה - שפתחה בהליכים מינהליים, המשיכה בהליכי גבייה אזרחית וחזרה אל ההליך המינהלי - יכולה להיחשב כמהלכים סבירים שמוצדק לאפשר לעיריה להביאם אלי סיום". הבעיה של מודריק היתה, שביטול הליכי הגבייה כמוה כמחיקת חוב של אזרח, שבמקרה זה מגיע לכמה מאות אלפי שקלים.

לדבריו, ב-99' ניצלה העיריה את העובדה שהיא רשאית להגיש תביעה אזרחית בגין חוב ארנונה, אולם שנה אחר כך נכנסה לתוקף הוראה המתירה לגבות ארנונה לפי פקודת המיסים (גבייה), "שהקנתה כנראה לרשויות המקומיות סמכויות גבייה מינהליות משוכללות יותר משהיו להן קודם. לפיכך, העיריה זנחה את מסלול התביעה, הזניחה את חובתה כלפי בית המשפט ונמנעה מתגובה גם בשעה שבית המשפט פנה אליה וביקש את הערותיה לפשר 'חוסר המעש' מצידה. הכל כדי, כנראה, להניח לתביעה האזרחית 'לגווע' ולפתוח את השער להליכי הגבייה האדמיניסטרטיביים היעילים, שהועמדו לרשותה".

"במהלכים האלה", קבע מודריק, "נהגה העיריה בעותרת כב'כלי משחק'. איש לא שאל לרצונה. איש לא העמידה על כך שהחזית תשתנה כמעט חדשות לבקרים מחזית אדמיניסטרטיבית לחזית משפטית וחוזר חלילה, הכל על-פי הנוחות האינטרסנטית הצרה של העיריה. גם לאזרח יש זכות לתכנן את מהלכיו, בניסיון להתמודד עם דרישת הארנונה המופנית כלפיו". אם נאמר שהליכי הגבייה המשפטיים והמינהליים "הם שני ערוצים נעדרי זיקה והשלכה הדדיים, ניאלץ לגזור מכך מסקנה, שגם אם תידחה תובענה של העיריה, תהיה לה הזכות לפתוח מערכה חדשה של גביית אותו חוב ממש בהליך אדמיניסטרטיבי".

לדבריו, "העיריה, כרשות ציבורית-מינהלית, חייבת לנהוג כלפי הפרט בתום-לב ובהגינות. חובתה זו משתרעת גם על התחום הדיוני. תנודותיה של העיריה בין ערוצי הפעולה שעמדו לרשותה אינם ממלאים כהלכה אחר חובתה הבסיסית. עליי להדגיש, שחלפו יותר משנתיים מאז שפורסמה הכרזת המיסים ועד שנמחקה התובענה האזרחית. בפרק זמן לא מבוטל זה היה על הנתבעת להיערך להתגוננות מפני התביעה. כשנמחקה התביעה נוצרה אצל הנתבעת ציפייה מובנת לכך שדרישת החוב, שהוא בעיקרון חוב ישן נושן, תתבטל מאליה".

ואולם, "תקוותה נכזבה. ביני לביני נפטרה הנתבעת, ובתה - שהיא אישה צעירה מאוד - צריכה להתמודד היום עם הליך אדמיניסטרטיבי, כשיכולותיה להציג עובדות 'היסטוריות' כהווייתן, מוגבלת ביותר. הדברים מדגישים את חוסר האיזון שנוצר כתוצאה מהמהלך העקלתוני שהעיריה ביצעה. הוסף לכך את העובדה שמהלכי העיריה נפרשו על-פני תריסר שנים, ועל כורחך אתה אומר שקו של הזנחה והשתהות משוך על-פני המהלכים הללו".

בשל התוצאה הקשה של מחיקת חוב לא זניח, הציע מודריק לצדדים עוד בשלב מקדמי, שהעיריה תוותר על ריבית הפיגורים בתמורה לתשלום מיידי של שאר החוב, אך העיריה סירבה. "רשות ציבורית", קבע מודריק, "מחוייבת במוסר התמודדות עם האזרח שהוא גבוה יותר מזה החל על התמודדות בין פרטים. אפשר שבתביעה פרטית ישאף התובע להביא את הנתבע אל בין המצרים, כדי לעקר את יכולת ההתגוננות שלו. רשות ציבורית אינה רשאית להשתמש בכוחות ובסמכויות המוענקים לה, כדי לדחוק את האזרח הנתבע לשלם חוב לעיריה, אל פינה שבה יקשה עליו להתגונן".

לדבריו, "אמצעי הגבייה המינהליים נועדו לייעל את מערכת הגבייה השלטונית והעירונית. הם לא נועדו לכבול את ידי האזרח ולהעמידו בעמדת נחיתות, שלא תאפשר לו להתגונן". הרושם במקרה זה הוא שמעשי העיריה "'שיחקו' בעותרת אנה ואנה, באורח לא הוגן" (עת"מ 1224/05). "