סימן רשום

זיידי סמית, כוכבת הספרות הבריטית הצעירה, מעניינת לא פחות מהדמויות הססגוניות שהיא אוהבת לתאר. סמית, בת 31, בת לאם ג'מייקנית ואב בריטי, היא אחת ההצלחות הספרותיות המרשימות של השנים האחרונות. בשנת 2000, בהיותה בת 25 בלבד, התפרסם הרומן הראשון שלה, "שיניים לבנות", וכבש בסערה את לב המבקרים והקוראים. סמית תיארה בהומור ובצבעים עסיסיים את שכונות המעמדות הנמוכים בלונדון, ואת חייהן וגלגוליהן של שלוש משפחות צבעוניות - ג'מייקנים, בנגלדשים ו...כן, יהודים - שמביאות את את תרבותן האתנית לתוך הבליל הלונדוני בניסיון כושל למדי להתערות. בשנים האחרונות פיתחו הבריטים אהבה עזה לסופרים החיים בקרבם ומפזרים תבלינים אתניים ניחוחיים בצלחת הבייקון והשעועית האפויה. די להזכיר בהקשר זה את סלמן רושדי, ו.ס. נאיפול, חניף קוריישי ומוניקה עלי. "שיניים לבנות" זכה בכל פרס אפשרי ואף הפך לסדרת טלוויזיה של צ'אנל 4. סמית הצעירה הפכה בין-לילה לאחת הסופרות הנחשבות בבריטניה, ולפיכך גם בעולם כולו.

בעקבות ההצלחה הנפיקה סמית בשנת 2002 ספר נורא ואיום בשם "סוחר החתימות". העלילה המקושקשת, המפותלת, השכלתנית והמופרכת עסקה בסוחר חתימות ממוצא סיני-יהודי בעל אובססיה לסלבס. הספר נקטל על ידי הביקורות אבל סמית לא איבדה את מעמדה ככוכב על. "על היופי", ספרה החדש, נועד בוודאי למלא תפקיד מפתח בקריירה שלה: להיות לשון המאזניים שתקבע אם הכישרון הצעיר איבד את דרכו והתפרק לחלוטין בעקבות הלחץ, או שמא באמת הגיחה לעולם סופרת גדולה שתניב פירות גם בשנים הבאות. אם לשפוט לפי הביקורות הנלהבות, התשובה השניה היא הנכונה. בינתיים הספר היה מהמועמדים הסופיים לפרס בוקר 2005 וזכה בפרס אורנג' 2006.

כדרכה של סמית היא מרחיבה את היריעה לסאגה משפחתית, הפעם כפולה. מדובר בסיפור יחסיהן ושנאותיהן של משפחת בלזי ומשפחת קיפס. משפחת בלזי כוללת את האוורד בלזי האנגלי, האקדמאי הליברל היבשושי, מומחה לרמברנדט שמלמד בקולג' בארה"ב ליד בוסטון, נשוי לקיקי השחורה ואב לשלושה ילדים מתבגרים. יריבו בנפש, מונטי קיפס האנגלי, הוא אקדמאי ימני דתי ושמרן - ולגמרי לא במקרה יליד טרינידד, כלומר שחור. לרוע המזל, בנו של בלזי מתאהב בבתו הסוערת של קיפס. זמן קצר לאחר מכן משפחת קיפס עוקרת לארה"ב ומוצאת את עצמה בעימות חזיתי עם הבלזים. ועוד לא התחלנו לדבר על הבגידה שבוגד הווארד באשתו. ועוד סיפורים משתלבים מהצד.

"על היופי", חייבים לומר, כתוב מצויין. בשפתה העשירה, החושפת את הרבדים הנסתרים מהם מורכבים חיי המשפחה, ובמיוחד בתיאורי הדמויות שלה, סמית מוכיחה את המוניטין שלה ככותבת מן השורה הראשונה. ולמרות זאת, במהלך הקריאה שאלתי את עצמי שוב ושוב מדוע החוויה הכללית כל כך בלתי מלהיבה. הספר איננו לגמרי בלתי-מוצלח, ופה ושם ניתן להתענג על תיאור נפלא, סצנה נהדרת, רגע מגוחך ונוגע ללב. אבל בסך הכל לא מתעורר שום חשק להפוך את הדפים. שבועות ארוכים נדרשו לי כדי לצלוח את הרומן הזה, במיוחד את ההתחלה המייגעת - יותר ממאה עמודים מלאים בסצנות מפורטות מדי, שפשוט גורמים לתהות מדוע הכותבת היתה סבורה שהקוראים ירצו לעקוב אחר חוט המחשבה שלה.

הבעיה המרכזית של "על היופי" היא לא שמדובר בספר רע. בחלקים מסויימים שלו הוא ספר טוב, אפילו טוב מאוד. אבל המכשלה שלא ניתן להתגבר עליה, היא שמדובר בספר נטול תשוקה. ספר שניכר בו שנכתב מתוך כורח פנימי ולא מתוך נביעה טבעית של רעיונות ורגש. ואם נחזור למעמדה העדין של הסופרת - שקוף מדי שמדובר ביצירה שבאה לעולם כדי להוכיח משהו, מן הסתם כדי להמשיך להדגים את כשרונה של הסופרת ולחזק את עמדתה בשדה הספרותי.

קשה מאוד ליטול על הכתפיים את העול של גאונות צעירה. דוגמאות לטרגדיות לא חסרות, והמפורסם מכולם הוא אולי ג'וזף הלר, שכתב את "מילכוד 22" האגדי ואחר כך לא הצליח להנפיק שום דבר שאפילו יתקרב לרמתו. ברור שסמית צריכה להירגע עוד קצת - אולי במשך עוד שניים או שלושה ספרים - כדי לחזור למיטבה. אך רק השנים הבאות ילמדו אם הצליחה להתאושש, או שמא רומן הביכורים שלה יזכר לעד כיצירתה הטובה ביותר. "