אחד תמך, שני נמנע ושלישי פרש מהדיון

מושב בית נחמיה וחברת יונה אברך פועלים מזה שבע שנים לקבל היתר לבניית תחנת דלק במושב, הנמצא ליד שוהם. באחרונה דחתה ועדת הערר את הערר שהגישו על החלטת הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים (ולקחש"פ).

בעתירה לביהמ"ש לעניינים מנהליים, שהגישו המושב והקבלן באמצעות עוה"ד עפר טוויסטר ו-ורד מאירוביץ'-סייג ממשרד יגנס, טויסטר, בירן ושות', נטען, כי בהליך בפני ועדת הערר, שהיא גוף מעין-שיפוטי, נפלו פגמים חמורים. השופטת קיבלה את העתירה, לאחר שמתחה ביקורת על התנהלות הוועדה.

לפי ההזמנה לדיון, חברי הוועדה היו האדריכל שמאי אסיף (יו"ר); נציג השלטון המקומי, פטר וייס; מנכ"ל משרד החקלאות, יוסי ישי; נציג הרשומים בפנקס המהנדסים והאדריכלים, אשר שולמן; ונציג המשרד לאיכות הסביבה, אשר שלאין.

בתמליל הדיון לא צויין שמם של וייס וישי כמי שנכחו בדיון. העותרים טענו שוייס נכח, ואילו ועדת הערר טענה שישי נכח בוודאות, אך בכל הנוגע לוייס היא שמרה על עמימות. בתגובתה לעתירה נאמר כי במהלך הדיון הפומבי לא עלתה טענת פסלות כלשהי, ואולם בטרם תחילתו של הדיון הפנימי, פנה פטר וייס, המשמש גם חבר הוועדה המקומית לודים, ליועץ המשפטי של הוועדה בשאלה, האם הוא יכול להשתתף בדיון. זאת, לאור העובדה כי יתכן והשתתף בדיון בוועדה המקומית, שבו הוחלט להפקיד את התוכנית. היועץ הציע לווייס להימנע מלהשתתף בדיון הפנימי ובהחלטה.

למרות זאת, וייס נכח בתחילת הדיון הפנימי, ואין בפרוטוקול כל התייחסות להיעדרותו מהדיון, או לכך שלא היה שותף להחלטה. בהחלטה נאמר, כי הוועדה החליטה לדחות את הערר וצויין, כי "החבר אשר שולמן היה בעד קבלת הערר, החבר יוסי ישי נמנע".

בעקבות פניית העוררים, הוציאה הוועדה החלטה "מתוקנת", שבכותרתה שוב צויינו שמות כל חברי הוועדה, ובסיומה הוסף המשפט: "החבר פטר וייס לא השתתף בדיון הפנימי ובקבלת ההחלטה".

השופטת גדות ציינה, ש"בטרם תתקבל החלטה בתחום התכנון, שומה על גופי התכנון לקיים דיון בו תוענק לעוררים זכות שימוע אמיתית. אין מדובר בהליך 'פורמאלי' שמטרתו לצאת ידי חובת השימוע, אלא בדיון שתכליתו בירור טענות העוררים. הרכב ועדת הערר משקף את כוונת המחוקק, לפיה הדיון יתקיים בפני גוף המורכב מחברים בעלי אינטרסים שונים, שמייצגים גישות מקצועיות מגוונות".

לדבריה, החוק מכיר באפשרות שהוועדה תדון בהרכב חסר, אולם "אין בהיתר זה כדי להכשיר חוסר שקיפות ומניעת זכות טיעון". היעדרותו של וייס מהדיון לא היתה "מקרית בשל עיסוקים אחרים, אלא הימנעות מנימוקים משפטיים. היה זה מחובתה של ועדת הערר לקבל את תגובתם של העותרים לאפשרות לפיה וייס מנוע מלהמשיך לדון בעניינם". זאת, בין היתר, משום שייתכן שהיו משכנעים את היועץ המשפטי לוועדה, שאין כל ניגוד עניינים.

"אולם", הוסיפה, "משהתקבלה ההחלטה החד צדדית נמנעה מהם האפשרות להעלות את השגותיהם על ההחלטה. חומרה יתירה אני מייחסת לעובדה, כי גם לאחר מעשה לא יידעה הוועדה את העותרים על ההחלטה שהתקבלה ושלא מצאה ביטויה בכתובים ואלמלא גונבה השמועה לאוזנו של בא-כוחם, איש לא היה טורח להעמיד דברים על דיוקם. גם בהחלטה המתקנת לא צוינה הסיבה שבשלה נמנע וייס מלקחת חלק בדיון".

"לנוכח התוצאה, לפיה מבין חמישה חברי ועדה, אחד תמך בעוררים, שני נמנע ושלישי 'פרש' מהדיון, מתעורר יותר מחשש סביר, כי הרחקתו של וייס מהדיון השפיעה על התוצאה. קבלתה של החלטה דיונית, שיש בה כדי להשפיע על תוצאת ההליך - מחייבת דיון".

מאחר שדי היה בפגמים אלה כדי לפסול את החלטת הוועדה, נמנעה השופטת מלהכריע בטענת העותרים, לפיה חבר ועדה אינו רשאי להימנע ועליו להיות בעד או נגד, משום שמדובר ב"דיון מעין משפטי" ולא בהחלטה פוליטית. (עת"מ 1454/06).