כתבה 100ממת א w חחחח!!!!1!! תקר x ו

לכאורה, הכול - מ"כוכב נולד" ועד הצלחתם של הדוגמן האלמוני מייקל לואיס והזמרת רוני סופרסטאר; מחנויות הפנינג עד המחברות בקרביץ; מהבלוגים ועד מייספייס. אבל כמה פקצות בדיוק ישנן? האם מדובר במאות אלפי פקצות? האם ישנן תת קבוצות לפקצות? האם ככל שהן מתבגרות הן מאבדות את זה? מהם עקרונות השפה הפקצית? אולי בכלל צריך למצוא להן שם אחר?

על פי ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית באינטרנט, פקצה הוא המונח העברי למשהו שהוא בין בימבו לברבי. מקור המילה בצה"ל, שם נהגו לכנות כך בראשי תיבות פקידה צעקנית (פקצ"ע). לאחר מכן התגלגלה המילה לאזרחות, ופורשה כראשי תיבות של פרחה קטנה צועקת הרבה (פקצ"ה). על פי ההגדרה שעולה שנייה בגוגל, מתוך אתר עיתון הנוער "ראש אחד", אפשר לזהות

פקצה בכמה מקרים ידועים (ההסבר עצמו כתוב בפקצית, שפת הפקצות):

"פקצה זה מה היא אומרת כשהיא מגיעה לכיתה, פקצה בדרך כלל תצעק: 'היי פיפל' עם האנגלית הצולעת שלה. לא יהיה מצב שבו תתפסו אותה לא מאופרת בוורוד ולבושה בוורוד, וכמובן... תיק תואם... פקצה היא היחידה שתקרא למישהו פריק... פקצה היא גם היחידה שתנסה להיות פריקית בעצמה, ותצרח על כולם שהם לא מספיק פריקים בשבילה. פקצה לא יודעת מתי לסתום, וטאקט? המילה הזאת לא מופיע במילון שלה... היא תמיד תעיר למישהו, תרד עליו, ואז תחזור אליו כאלו כלום לא קרה. אצל פקצה כמה שיותר קטן וורוד ככה יותר טוב... לפקצה תמיד יש טעויות כתיב אבל היא תמיד תגיד ש'זה בכוונה'. פקצה תמיד תסתכל על כולם ותחשוב שהיא מושלמת... (וכולנו יודעים שלא). פקצה אף פעם לא תודה שהיא פקצה. פקצה תמיד תגיד שבריטני שפיך 100ממת... (מהממת בפקצית - נ"ק)".

שיבוש תרבות מהי אותה שפת פקצות? מדובר בשפה שנולדה בסרטים אמריקאיים וכתב שנוצר בזכות המקלדת, בבלוגים ובעיקר ב-ICQ. יש בה הרבה סימנים (לחיצה יחד על shift ומקשי המספרים) ושיבושים מכוונים. זוהי שפה שהיא בין טוקבק לשיבוש מכוון. הפרסומת של שמפו כיף לפני שנתיים פנתה בדיוק לנערות הוורודות, ויצרה מטבע לשון - 'מוי כיף'. המוי הספרדי נקלט בצורה מדהימה בפקצית. מאז לא נראה שהיה שימוש מודע ומפולח בשוק הפרסום בשפה הפקצית. דיברתי עם אילן גונן, עורך בעיתון הצעירות "GO" ובלשן.

- מדוע לא משתמשים בשפה הפקצית בפרסומות בעיתונים ובטלוויזיה?

"אני לא חושב שאפשר להשתמש ברוב המאפיינים של פקצית בפרסום, כי רובם נחשבים נחותים ושפה קלוקלת. רוב הישראלים מייחסים חשיבות עצומה למשלב של השפה. כשהם שומעים אלמנטים דיבוריים בשפה הם מייחסים לזה אוטומטית חוסר אינטליגנציה וחוסר השכלה. אני, כבלשן, מאמין ששפה טבעית היא כל מה שיוצא לדוברים מהפה, ושאין בה טעויות או דברים שליליים. אני מתייחס לשפה בחוסר שיפוטיות, ומתנגד לשיפוט השלילי שנעשה לפקצית".

בן-יהודה שולת

- הפקצית יוצאת נגד העברית, לכן לא משווקים בה?

"כיוון שרוב הציבור מתייחס לאלמנטים הדיבוריים של העברית הישראלית בזלזול, והמאפיין העיקרי של פקצית הוא האלמנטים הדיבוריים, לדעתי זה יהיה אתגר למפרסמים להשתמש בפקצית ולהוציא פרסומת בעלת ערך תרבותי, וגם שלא תגרה את בלוטת הזלזול של הצופים בה. אני חושב שכן משווקים דברים לציבור הזה של בנות ונערות. לא מנצלים מספיק ולא מכירים את קהל היעד הזה. זהו קהל לא מפולח, בניגוד לקהל הטיפש-עשרה. יש דברים שמיועדים רק לבנות הנוער, אבל לא לאותן בנות הנוער הוורדרדות שכותבות בבלוגים ומשתמשות בשפה הזו. אפשר שפשוט לא מבינים אותן. השפה היא מכשול אחד".

- מי הן הפקצות?

"בבלוגים, לפי מה שחקרנו ובעיקר לפי ישראבלוג (ראו פירוט בהמשך), נכנסים לעמודים ה'וורודים' 70 אחוז בנות ו-30 אחוז בנים. הגיל הוא 19-14 בנות-נערות. אנחנו מאוד דומים בזה לארצות הברית ויפן. יש כמה אלמנטים תרבותיים שהולכים חזק: החמידות - מונח תרבותי יפני (קוואיי). פקצות יודעות קצת יפנית, הן מכירות את זה וזה נקרא קוואי. ביפן אלמנט החמידות נפוץ בתחום השיווק והפרסום. גם מבוגרים קונים בובות של ילדות קטנות ותינוקות. הוורוד נחשב אופטימי תרבותית. מיצובישי, למשל, כדי למצוא חן בעיני כלל הציבור, עוטה על המכוניות אייקונים של פקצות - סמיילים, אייקונים ממוחשבים מפוקסלים, הלו קיטי. הלו קיטי עשו עסקה עם מיצובישי ועם המון חברות יפניות. בארצות הברית זה לא הגיע למבוגרים. זה פונה שם רק לצעירות. זה נחשב טראשי. זה קטע של ילדים, רק ששם הם הרבה פחות ביקורתיים למוצרי צריכה מאשר בארץ. מכבדים יותר את תרבות הצריכה, וכך הפקצות מגיעות למעמדן הרם, עקב כוח הקנייה שהן מייצרות".

- מזלזלים בהן או שלא מכירים בהן כמגזר?

"לא ברור. נראה לי שאם יפנו אל פלח השוק הזה באופן יותר ממוקד הוא יהיה רווחי פי כמה. זה כל כך לא מנוצל שקשה אפילו להעריך את הפוטנציאל. הרי מדובר במוצרים שכשהם משווקים נכון הבנות קונות את כל הסדרה - זה ממש הכול או כלום בשביל הצרכניות הללו. וזה צורך שמתעלמים ממנו בגסות בקולנוע, במוזיקה, באביזרים נלווים, בכול. המודעות של הפקצות היא עצומה. הן יודעות מה אין להן. מתעדכנות מהר מאוד, מרושתות הרבה יותר מסתם בת טיפש-עשרה. הן מעריצות. מפרסמים שאני מכיר שפנו אליהן ספציפית קשורים לטפטים לסלולר שנמכרים מאוד, וגם כל מיני מודעות עמוסות גרפים בבלוגים, אבל זה בהיקף קטן מאוד יחסית לשוק הפוטנציאלי".

- אתה טוען שלפקצה יכולות אוריינות יוצאות מגדר הרגיל?

"הפקצות נולדו לצ'טים ולמחשבים. זה הרבה מעבר לתרבות הסמסמים, אין להן בעיה לדבר בטלפון, להקשיב ל-MP3 של הטלפון ולשחק משחק מחשב בטלפון בו זמנית. אתרים של פקצות עמוסים מאוד גרפית ומבלבלים, אבל להן אין בעיה עם זה, להפך. יש להן יכולת התמצאות וירטואלית מדהימה. אלה פשוט יכולות אוריינות אחרות מלגולש רגיל. נהוג לרדת עליהן שהשפה שלהן מדולדלת ושהן פחות תרבותיות ומנומסות. פשוט יש להן יכולות אחרות, אולי טקסטואלית פחות משלנו אך ויזואלית הרבה יותר מתקדמות מאיתנו".

- אתה בלשן והוצאת טבלה שמפענחת את הפקצית, כפי שאתה מכנה אותה.

"קודם כול, לפקצות יש כתב מאוד ייחודי, כתב פקצי. יש להן טכניקה של חילופי אותיות - פונטית וויזואלית. החילוף הוויזואלי הוא שמבלבל את רוב האנשים. כשמחליפים ו' בסימן קריאה מבוגרים לא יכולים לקרוא את המילה. י' נהוג להחליף בכוכבית. מחליפים פשוט אותיות עבריות בסימנים אחרים שמופיעים על המקלדת, שהם נגישים ודומים ויזואלית לאות המקורית. גם ביפן זה קיים, אפילו יותר. הכתב היפני שמיועד לכתיבת מילים לועזיות ביפנית כאילו נועד לשיבושים ושינויים".

- מדוע החילוף הוויזואלי חזק בעברית?

"בעברית רוב המילים הן לא חד הברתיות, לכן אין הרבה חילופים פונטיים. אין אות שמייצגת מילה כמו r. לכן הפקצות כאן חזקות מאוד בחילוף הוויזואלי. ש' יכול להיות W או צירוף של שלושה אלכסונים עם קו אמצעי ביניהם. כמו חנוכייה. יש קצת פרסומות כאלה - לסלקום היו פרסומות שרצו להיראות כמו סמסמים. רצו לומר שהמחיר הוא 0, אז כתבו אפס במקום האות ס'. זה לקוח בבירור משפת הפקצות. אבל חשוב להדגיש שפקצית זה לא סמסית: בסמסית הנטייה היא לקצר. בפקצית הנטייה היא דווקא להשקיע בשפה ולהאריך. בסמסית המטרה היא להעביר מסר קצר וקולע, בפקצית יש נטייה להשקיע כי המוטיבציה היא משחקיות - שיהיה כיף. לכן יש חילופי אותיות, אף שזה לא עוזר לקרוא אלא מקשה, זה קורץ ומשדר משחקיות. פשוט לשחק עם השפה. שפה נועדה קודם כול לתקשר ולהעביר מסרים. פקצית לא נועדה להעביר מסרים, אלא קודם כול לשחק, ודבר שני - חמידות. הכול נראה חמוד ולא מזיק ומתוק".

גונן מראה לי משפט לדוגמה מאחת ההרצאות שלו:

"אז לייק בבירת'דיי המושלם שהיה לי עידו ה100לף שלי לקח אותי לרסטראון סוו על רמה לארוחת ערב! אז לבשתי חצאיתוש מיני ג'ינס מוי שקסית של מיס סיקסטי וחולצה של לקוסט בצבע ורוד דיי בהירוש אבל לא ממש עם שרוולים ארוכים ומחשוף 100פנט וגם נעליי עקב תואמות מוי כוסיות לחולצה של איב סן לורן שלקחתי ממאמי ^.^ וגם עידודוש בא 100מם כרגיל, עם ג'ינס מעצבים וחולצת פולו כחולה של ראלף לורן -8) סוו משקיע!"

- מה מיוחד בו?

"במשפט הזה משתמשים ב-100 ליצור את מהפנט כהחלפה ויזואלית, וגם אפשר לראות את השימוש באנגלית. גם בעברית רגילה משתמשים כמובן במילים מאנגלית. המילה מניפולציה הגיע כבר בשנות החמישים או קודקס בשנים האחרונות. לקחת מילים מאנגלית זה לא חדש. עברית ישראלית מסוגלת להתמודד עם שאילה משפות זרות. במשפט לא סתם היא כותבת בירת'דיי במקום יומולדת. זה מעביר מסר פרגמטי לא סמנטי, כלומר אין לזה משמעות אחרת מהמילה יומולדת. זה מעביר מסר שההשראה שלו היא מהתרבות האנגלית. בנוסף היא מזכירה הרבה בגדים ומותגים. זה גם חלק מהעניין. הקטע עצמו כתוב במקור בוורוד על רקע ורוד. החולצה ורודה, יש לה מחשוף. היא לקחה ממאמי חולצה של איב סן לורן. אני לא יודע אם להאמין לזה, אבל ברור שלי, בתוך חוקר שפה, זה לא משנה. אם אני משווק, אז די ברור מה היא רוצה או מה היא רוצה לחקות. פלח השוק הזה הכי קל לפענוח. היא יוזרית. עם זאת, בשיווק צריך להיזהר. לא בטוח שמבוגרים יכולים להבין באמת את המסר החברתי כאן. מה זה אומר עליה ולמה היא כותבת את זה. אם אתה בא מבחוץ לפוצץ להן את הבועה הן לא יגיבו לזה בחיוב. עוד דבר שמעצבן אותן: פקצה זה כאילו קללה וזה פוגע בפקצות. פקצה זה בכלל מילת גנאי לפקידה צבאית. בשנות התשעים זה הפך להיות תיאור של דוגמניות ריקניות שתפסו תחת".

- קשה להיפטר מהכינוי הזה.

"הכינוי הזה ניתן עכשיו בישראבלוג לכל מי שכתבה בלוג ויזואלי על ידי כותבי בלוגים טקסטואליים. הפורמט של בלוג נועד לטקסט, והפקצות עובדות בוויזואל. אפשר לומר שהן חתרניות בכך שהן משתמשות בפורמט הזה. קראו להן פקצות כי הן כאילו עושות הרבה רעש בבלוגים ולא תוכן. בהתחלה הפקצות התרעמו על זה ויצאו המון כפתורים ומחאות והטמיעו את הדיכוי בכפתורי ה'אני שונאת פקצות'. אבל הן לא מצאו הגדרה אחרת, זה לא בימבו. השם פקצה ממש מעליב את הבנות הוורודות. כבר יש בלוגריות שהוציאו כפתורים 'אני פקצה גאה'".

100פנטות לא פשוט לדבר עם פקצות. כרמל וייסמן ניסתה לצ'וטט איתן. הן בעיקר לא הבינו למה לכתוב עליהן זה חשוב ולמה בכלל להתערב להן בחיים. הנה דוגמה לשיחה כזאת.

- את אוהבת את המראה שלך? מה את אוהבת בו?

"אני מתה על המראה המושילם שילי! בעיקר על השיער המושי היאפה שילי ואת העיניים ה100פנטות! ואוביו (אוביוס) שאת הגוף הכוסי שילי".

- עד כמה משנה לך המראה של החבר שלך?

"אממ אופקורס שיש לו חשיבות רבה... אפל (אבל) סה לא הכל... סה הרוב!... :)".

- האם בגלל מראה לא מחמיא תבחרי שלא לצאת עם בן מסוים?

"אממ לא ניראה לי... שלא! אוביו (אוביוס) שאני לא אסתובב עם מישהו עגלי!. מה חשבתם?"

- איך נראית מבחינת צבעים (צבע עיניים, שיער וכו')?

"כוסית ביותר!

"עיניים בצבע טורקיז כסה... שיער חום עם גוונימושים "גובה: 1.67 מ' משקל: 49 משו כסה.

"לייק אוביו שרזה ומוי יאפה אוקצור!"

- את נוהגת להתאפר?

"אופקורס!!! לייק אני מתאפרת אפל (אבל) קצת... אני עושה המון מסיכות נגד חצ'קונים כי חצ'קונים סה בעעעע וכאלה... לייק יש לי עור פנים מוי יפה וחלק!"

חבוט ורוד בשלב זה, מסוחרר מעט, ביקשתי לדבר עם יריב חבוט, המקים והבעלים של אתר הבלוגים הגדול בישראל, ישראבלוג, שנמכר לאחרונה לנענע. הבלוגים נהיו נורא פופולריים בקרב הפקצות. הפקצית העברית בעצם הומצאה בהם.

- בישראבלוג יש פרסומות. הן מכוונות לפקצות?

"לא. אין התייחסות שונה אליהן. הן משתמשות באותם כלים שפתוחים לכולם. הן משתמשות בפיצ'רים הקהילתיים כמו כולם".

- למה כל הפקצות פתחו בלוג בישראבלוג?

"אין אלטרנטיבות. אולי כי התבנית העיצובית שלנו היא חופשית לגמרי ב-HTML. אולי זה חלק מהאפיל השיתופי שיש למשתמשות האלה, כי הן משתפות אחת את השנייה, אחת מכינה לשנייה תבנית והשנייה מעלה אותה לבלוג שלה. מדברים על זה אחר כך בבית ספר".

- אתם קשובים לצורכי השפה של הפקצות? יש תוכנות מיוחדות?

"לא ממש. אין התייחסות מיוחדת".

- אתה, כמנהל המערכת, התעסקת עם בלוג פקצי כלשהו?

"לא. כולם מתנהלים די על מי מנוחות. בלוגים צעקניים אך רגועים מבחינתי. יש הרבה תתי קהילות - פריקים, רוק, פאנק. הפקצות הן עוד תת קבוצה".

- מה הגודל שלהן מבחינת אחוזים?

"אין משהו שמאפשר לנו למדוד בדיוק כמה בלוגים של פקצות יש בישראבלוג. אני מניח שמדובר בכמה אלפים מתוך 120 אלף הבלוגים שקיימים היום בכלל במערכת".

צורכות כבדות כרמל וייסמן היא אקדמאית וחוקרת תרבות החוקרת את מגזר הפקצות ספציפית ואת הבלוגים של נערות בישראבלוג זה זמן רב. היא פתחה בעצמה בלוגים, חלקם פקציים, כדי לתקשר עם הבנות הוורדרדות.

- מה עם צרכנות?

"יש קשר ברור בין פקצות לצרכנות, אבל אין ממצאים על זה אלא רק הערכות. חלק מהפקציות היא הפגנת חיבה לכל מיני מותגים קיטשיים, גרסאות בוורוד של דברים. כל דבר שהוא פופי. הצרכנות הכי סטראוטיפית שיש. גיליתי שבגדול הרבה מהבנות גרות דווקא בפריפריה ואין להן כסף לכזה שופינג מטורף. חלק מהקטע של הבלוג הוא להחזיק תדמית של אחת שכאילו עושה את זה במציאות. זה הכול אנימציה, עיצוב, פיצוי על המציאות. יש קצת תמונות של הבנות עצמן בבלוגים, אבל בדרך כלל של הכוכבות או של אביזרים וכפתורים. יש הבדל בין הבנות מאזור השרון שבאמת כאילו עושות את זה, שבאמת יש להן טלפון ורוד, לעומת הבנות בבלוגים שעליהן אנחנו מדברים. אני לא חושבת שצריך להתאמץ לשווק לפקצות כי הן נורא מושפעות.

הראל סקעת כולן קונות, פרסום סמוי משפיע עליהן מאוד. הפנטזיה, שהן כותבות שהן כל יום בקניון בתל אביב וברמת אביב, היא הקטע".

- אז זה לא כוח קנייה גדול בעצם כי אין להן משאבים?

"מדובר בילדות עד גיל 15. לילדים יש כוח גם בפריפריה, אבל דווקא הפקצות בבלוגים הן לא במעמד או בעלות גישה לקניון אופנתי. מישהי שדיברתי איתה בטלפון, בעלת בלוג פקצי מאוד ידוע, מתגוררת במגורי אנשי הקבע בבסיס חיל האוויר בעובדה".

- תחומי העניין שלהן צרים?

"תחום העניין שלהן צר מאוד, זה יותר משחק. בחיים אי אפשר לדבר בשפה הפקצית. הפקצה יש לה תחביבים של צפונית. אפשר לומר שהיא פרחה עם כסף, אבל בפועל הן לא גרות ברמת אביב ג'. החלוקה של צפוניות מול פרחות מתבטלת לגמרי עם הפקצות. חשוב להדגיש שפקצה במציאות ובאינטרנט זה משהו שונה לגמרי. ברגע שמישהי באה עם ורוד לבית ספר כולם קוראים לה פקצה. זה לא אומר שהיא קשורה לשפה או לבלוגים. יש כוח קנייה לילדות, פקצות דורשות דברים קצת יותר מעודכנים ויפניים מכל שאר הילדות. הלו קיטי, שיווק קיטשי וחמידות יכולים להצליח פי כמה עם יאפיינו אותם נכון".

טקסט פקצי בשפה רגילה, שמציג הבלוג 2ל!ג e!N ל# e ל *לדה Nלe!N ת:

"על עצמי כוסית בטירוף של החיים שלכם. אחת כמוני עוד לא ראיתם. ישר שתראו ייצאו לכם העיניים. מושלמת כמוני אין פעמיים. קוראים לי אופל להט >= ר-י-ספ-ק-ט אני לייק בת 14 ועוד מעט בת 15. יש לי תאריך לידה מושלמון 17.02 >= אז כבוווד! יש לי חבר סווו מושי פרפקט וקוראים לו ניבו'ש תירוש. מושלמם שלי חולה עליך! יש לי את החבורה הכי שווה The Power Puff Girls >= שלייק אני ושחר הכוסית מנהלות אותה. (יש בחבורה 5 בנות".) על נ*2 ת*7!ש נ-י-ב ת-י-ר-ו-ש הילד הכי כוסון שקיים. כל כך מושון שחבל על הזמן ניבו'ש אני אוהבת אותך מושלם שלי. אני ואתה זה לנצח נצחימו'ש 15.03 >= תאריך לידה מושלם!!! ניבוש נולד!! 29.03 >= אני וניבו'ש חברים!!! תאריך הכי בן זונה!!

מייקל ידידי אם יש כוכב מקומי אמיתי שפונה לקהל הפקצי זהו מייקל לואיס הכדורסלן החתיך. קריירת הדוגמנות של לואיס התחילה בצילומים לקטלוג קיץ 2005 של חברת האופנה אל ניניו. אחר כך פנה לואיס לאינטרנט באמצעות הטור השבועי שלו בוואלה ובאמצעות בלוג שפתח באינטרנט באתר שוקס (מייספייס המקומי, מבית מעריב). בבלוג שיתף לואיס את קוראיו בחייו כדוגמן מתבגר בשנות האלפיים, בצירוף אלבום תמונות המציג את קריירת הכדורסל שלו ואת צעדיו הראשונים כשחקן. הטור השבועי קידם את קריירת הדוגמנות שלו באופן חסר תקדים. זאת היתה בעצם הפעם הראשונה שבה דוגמן סיפר על סדר יומו וקרא טוקבקים ואף הגיב להם. הוא הצטלם לכמה פרויקטים טלווזיוניים כמו "האלופה" ושיחק בטלנבולה הסלולרית של אורנג'. כבר שנה לואיס הוא הכוכב של הרגע. נראה שלואיס חמוד כל כך שהוא הטייפקסט המושלם לכל פקצה בארץ. הוא קצת שר, קצת משחק, קצת מדגמן, קצת מופיע בפסטיגל. לואיס חמוד מכדי לשייך אותו למקצוע מסוים. גם הפרחות אוהבות אותו.

המנהל של לואיס, עדי כהן, ושרוליק איינהורן, הבעלים של זכויות ההפצה של לואיס בסלולר, מספרים: "לואיס התחיל באתר שוקס, יש לו גוף מדהים. הוא חתיך, ילד טוב. אפילו לא סרפר. פשוט מסמל בריאות, ערכים טובים, קצת חנוניים. הוא לא בד-בוי, לא טיזר. הוא מאוד מנומס, מקצועי וחמוד. בנות שש עד 18 פשוט מתות עליו. מעריצים אותו באופן מאוד אגרסיבי ולא נותנים לו לאכול בשום מקום. חתימות בכל מצב, דוחפים את הילדים לידיים שלו. אין לו טענות, זה חלק מהעניין. לואיס הוא בגלאם, לא בטראש ולא בקיטש. פשוט ילד מקסים גם באופי. לא שחצן. בסך הכול נחמד עם כולם עד כמה שזה קשה. קניונים, למשל, זה כבר מחוץ לתחום שלו וגם ברים. הוא הולך למסיבות פרטיות של בני גילו. אירועים ללא אבטחה עם ילדות צעירות נהיו ממש בלתי אפשריים בשבילו. הוא שר איזה שיר היפ הופ ועוד איזה שיר בפסטיבל".

קו מגוון - מגזין "GO" נחשב מגזין שמכוון לפקצות.

גונן: "הקו הוויזואלי של 'GO' הוא מגוון. יש שלושה אלמנטים: גלאם, טראש ורוק. אלו מושגים שתקפים מבחינה עיצובית תרבותית, ללא כל קשר למוזיקה. ב'GO' יש לנו הרבה גלאם, הרבה נוצץ, פאייטים, כוכבים, הצבע העיקרי הוא מג'נטה (מין ורדרד)".

- בדקתם וראיתם שזה באמת הצבע הלאומי של הפקצות?

"כשפיתחו את העיתון גילו שזה הצבע שהקוראים הכי מגיבים אליו. בבלוגים יש כפתורים, פצ'ים אינטרנטיים, בוורוד בכל הבלוגים, גם המון אייקונים. זה התחיל מלמטה. כל מיני ססמאות כמו 'ורוד זה לא צבע, זה דרך חיים', 'ורוד שולט', 'פינק רולז'. פריס הילטון, לינדזי לוהן והמייסדת אלישה סילברסטון, ששיחקה את הדמות הראשונה שהיתה במודע טראשית וגאה בזה. פריס הילטון משחקת אותה טראשית וקצת מתוחכמת, קרירה ואדישה, פחות נשית. היא קצת יוצאת דופן, גם לינדזי לוהן לאחרונה קצת מתכחשת לפקציות שלה. זה קורה להן כשהן מתבגרות, רוצות פתאום לעשות דברים 'רציניים'".

- מי המודל הישראלי המובהק לפקצה?

"מנסים ליצור את זה. עם מאיה בוסקילה או מירי מסיקה זה די נכשל. הן לא פקצות. אף אחת לא באה ואומרת, אני טראשית, עשירה, לא אכפת לי מהעולם ואני גאה בזה. כולן נורא מפחדות מיחסי הציבור הרעים שהן עשויות לקבל. העובדה היא שאין מישהי כזאת. כשיש כאלה אז מזלזלים בהן בעיתונות. כמו רוני סופרסטאר שקיבלה המון בוז על כך שהיא שרה בפליי בק - דבר שלא נשמע כמותו בעולם הפקצי. התעלמו ממנה בפרסי המוזיקה. בעולם הפקצות צריך לבצע - לא לכתוב את השירים ולא להתיימר לשיר אותם לייב. פקצה זה רק לוק ודימוי, מודע לעצמו בדרך כלל. זה נורא צבוע לבקש מרוני לכתוב את השירים שלה. אין מה לזלזל בה - היא מייצגת תדמית. 'כוכב נולד' בשתי העונות הראשונות, למשל, נורא התאים לפקצות. פקצות אוהבות ריאליטי. אבל בשתי העונות האחרונות הם הלכו לגמרי לכיוון הרוקרי ואף העיזו להציב איזו דרישה של כתיבת שיר על ידי האמן המבצע בעצמו. זה הכי לא 'אמריקן איידול'. שלא לדבר על הציפייה שהכוכב ישרת בצה"ל כדי להיות אמן. הכי לא פקצי. פקצות מעריצות את פריס הילטון ובמודע. ברור להן שהיא לא אמנית אלא לוק. גם מורן אייזנשטיין התקרבה לזה וניסתה במודע להיהפך לפקצה. אתה לא צריך להיות אמן כדי להיות מפורסם בפקצית".

- גם זמרות פקציות מארצות הברית לא מגיעות לכאן.

"זמרות פקצות באמת לא מגיעות לארץ. בריטני ספירס למשל. גם קלי קלארקסון היא לא באמת באה מלמעלה, אלא זכתה ב'אמריקן איידול'. גם הדיסקים שלהן לא נכנסים לגלגל"ץ. רק ל-FM‏99 אולי".

- שירי האבל ותרבות הזיכרון לא משתלבים גם הם בתרבות הפקצות.

"ממש לא, אבל אני לא חושב שהן שומעות חדשות או מקשיבות לרדיו או משהו כזה. גם ברדיו הרגיל אין להן מה לשמוע כאמור. הן מתנתקות מהעולם באמצעות האמ.פי. כל הצעירים היום עם אוזניות על האוזניים, עם המוזיקה שלהם. להיות פקצה זה די לצאת נגד הממסד במובן מסוים, כאן בארץ".

300 עמודים של פקצות אורן ציבלין מכונה אביר עיתוני הנוער בישראל. היום הוא מנכ"ל "ציבלין תקשורת צעירים", משרד פרסום המתמחה בנוער וילדים.

- מתעלמים מהפקצות שיווקית?

ציבלין: "מצחיק שאתה מתקשר עכשיו. בדיוק קיבלתי מחקר ענק, 300 עמודים, שעשתה קבוצת בזק (פלאפון, יס, תנובה ועוד חברות) על בני נוער בישראל. המחקר נמשך שנה ולפקצות יש שם מקום של כבוד. לראשונה הפקצות מוגדרות כנתח שוק וכמגזר. אבינועם ברוג ערך את המחקר, המקיף מסוגו, האיכותי על הפקצה - האנשים סביבה, המודעות העצמית שלה. סוג של נאופרחה. חשוב להדגיש שהמחקר הזה לא אומר אחרת משאר הכתבה שלך. משמע, עדיין לא פונים ספציפית לפקצות כנתח שוק, אבל הוא מצביע לראשונה על נתח השוק הזה מבחינה איכותית. בזק טרם קיבלו את ההחלטה איך להתייחס אליו. אבל ברור שזה קיים".

- אילו עוד מגזרים נבדקו?

"כל סוגי האופנה. מגזרים אחרים שפוענחו הם, למשל, לקוחות מאמס. במאמס הם עלו על נישה מאוד מדויקת של מכירת בגדים וציוד לארסים שאוהבים בגדי קלאברים של גייז. כך בהגדרה. יש להם 30 חנויות. עוד הם גילו שאסור לעשות סיילים, ההפך מהוצאה לפועל. סיילים מרחיקים את הארסים האלה. מאמס היא ממש רשת שבאה מלמטה ואיתרה את קהל היעד הזה ונהייתה מיינסטרים. אפשר לומר שהבנים האלה שקונים מאמס הם התשובה הגברית לפקצה. זה לא בלאק אייד פיז, לא גבר גבר, אלא גבר שאוהב בגדי קלאב-גייז. הפקצות צורכות אופנה וז'אנרים מוזיקליים לא רחוקים מזה. בכל אלה נוגע המחקר. יש שם התייחסות נרחבת גם לבלוגים".

- איך מאופיינת הפקצה?

"הפקצה מאופיינת 1) באיך שהיא נראית 2) במה היא אוהבת. יש גם סרטי פקצות כמובן. אני יכול לחשוב ש'אביבה אהובתי' זה סוג של סרט פקצות מקומי, בערך. בוא נחשוב על כמה פקצות יש בדיוק בארץ. אנחנו יודעים שיש כאן חתך של צעירים חדשים בני 24-15. הם מונים כ-800 אלף חבר'ה. הבנים לא רלוונטים, אז נוריד חצי - 400 אלף. מתוך זה נוריד את הלא רלוונטים - החרדים, פקצות רוסיות, אתיופים, ערבים - אתה נשאר עם 70 אחוז מ-400 אלף - 280 אלף. מתוך זה אני מניח ש-20 אחוז הן פקצות באמת ולא סתם בנות אחרות. נשאר לנו משהו כמו 50 אלף בנות פקצות לחלוטין. זה הרבה. זה נתח שוק. ברור גם שדברים שנעשים במיוחד לפקצות יכולים להתאים לעוד מגזרים. קח את הסרט 'שרק' למשל, הלכו אליו לא פחות מבוגרים מפקצות".

קישורים:

ישראבלוג: israblog.nana.co.il תרגומון הפקצות: http://img1.tapuz.co.il/forums/27426741.htm הבלוג של 2ל!ג e!N ל# e ל *לדה Nלe!N ת: http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog-64462