קופסה שחורה

מאמר פרובוקטיבי התפרסם לפני יומיים במגזין האינטרנטי Slate, מחברו טוען לקשר ישיר בין צפייה בטלוויזיה בקרב פעוטות עד גיל שלוש להתפתחות אוטיזם. הוא מבסס מסקנה זו קודם כול על סמך מה שנראה כמידה בריאה של שנאה לקופסה המרצדת, ה"טמבלוויזיה" כפי שטבע הרב אמנון יצחק, וכמו כן על מחקר חדש שיצא מאוניברסיטת קורנל, אשר מצא כי העלייה הניכרת שהתרחשה בארה"ב בשיעורי האוטיזם בילדים אירעה בד בבד עם עליית תפוצת הטלוויזיה בכבלים ומכשירי הוידיאו אשר אפשרו להורים, בפעם הראשונה בהיסטוריה, להושיב את ילדיהם מול תוכניות המיועדות לגיל הרך כמה זמן שיחפצו. כיוון שהשנים הראשונות לחיינו קריטיות להתפתחות האזורים במוח האחראים על עיבוד ויזואלי וקשר עם הסביבה, נטענן כי חשיפה ממושכת לריצוד דו-ממדי במקום למציאות תלת-ממדית ואינטראקציה עם בני אדם, מעלה את הסיכוי לאוטיזם.

החוקרים בחנו את מספר מקרי האוטיזם במדינות שונות בארה"ב וגילו כי ככל שהטלוויזיה בכבלים חדרה למדינה מסוימת, כך עלה מספר מקרי האוטיזם בקרב ילדים, ובמחוזות בתוך המדינה בהן ניתן שירות בכבלים בשלב מוקדם עלה שיעור האוטיסטים לעומת מחוזות בהן סופק השירות מאוחר יותר, עד כדי מה שהם מכנים "יחס סטטיסטי בעל משמעות". עוד מצאו החוקרים כי באזורים בהם מזג האוויר החורפי קשה במיוחד, ובמיוחד לאחר עונות ספציפיות שהיו סוערות ביותר, אחוזי האוטיזם עלו באופן דרמטי, והם מסבירים זאת בהנחה כי באותם מקומות ותקופות גברו שעות הצפייה בפועל בטלוויזיה.

לא צריך להיות בייבי איינשטיין כדי לראות כי הגישה המדעית של החוקרים בעייתית. קורלציות שכאלה אינן מוכיחות דבר, יכולות להיות עוד אין-ספור סיבות לעלייה בשיעורי האוטיזם, ועל המהימנות המדעית של המחקר תעיד העובדה כי לא פורסם באף כתב-עת, אלא פשוט הועלה לרשת באתר האוניברסיטה. אך הטענה שהטלוויזיה מובילה לקהות חושים פרמננטית תראה הגיונית לכל מי שאי פעם צפה מספר שעות ברצף במכשיר הטמטום, כפי שקורא לו שלמה ארצי, ובוודאי תקרוץ להורים החשים אשמה על כך שהפכו את הטלוויזיה בביתם לשמרטף.

מתוך הקשר זה, הצפייה בסדרה "ברייני בייבי", המעידה על עצמה כי היא "מסייעת להתפתחות הקוגניטיבית אצל התינוקות", מעוררת חלחלה. מקרה קלאסי של תרופה המסוכנת לבריאות. הפרק ששודר אתמול הוקדש לאמנות. למדנו על צבעים וגוונים, קווים ישרים ומעוקלים. התוכנית, כשהיא לעצמה, נעימה וחביבה, אבל עם כל הכוונות הטובות (והמסחריות) שעומדות מאחורי התוכנית, וערוץ "בייבי" כולו, במידה ויש אמת בממצאי המחקר האמריקאי הרי שכלל לא משנה אם הפעוטות צופים בערוץ הייעודי "בייבי" או במבזק חדשות על קטיושה שנחתה בלב העיר. הריצוד, דו-הממדיות, חוסר היכולת ליצור קשר עם הגירוי החושי, הם שמשפיעים על מוח התינוק, ולא התוכן. כמו תמיד, המדיום הוא המסר.

האמת הערומה

"חדשות 10", ערוץ 10, שלישי 19:58

מה רוצים מקצב? מדוע חייבים העיתונאים להלבין את פניו ברבים ערב אחר ערב? אז מה אם אתמול, במסגרת אירוע של האגודה למלחמה בסרטן, עלה הנשיא לבימת הנואמים וקבע: "חולי הסרטן זועקים ממש לתרופות נוספות כדי להאריך חיים, כדי להילחם במחלה הערומה... הארורה הזו". האם יש הכרח להכניס זאת לכתבה? הרי מי שיצפה בפליטת הפה עלול להסיק כי זרם התודעה של הנשיא מתרכז לא במחלה ארורה אלא בבחורה ערומה, כי בעת נאום על חולי הסרטן כבוד הנשיא מדמיין כיצד הוא מתנפל על אותה בחורה אלמונית, א' שמה, נניח. והרי אין כל שחר לדבר. אמנם, נשיא המדינה אכן מהרהר במהלך נאומים על בחורות ערומות, אך לא משום הליבידו המתפרץ שלו, אלא להיפך, מפני ביישנותו. מרוב ענווה, הנשיא שלנו מתקשה לשאת דברים בפומבי, וידוע כי במקרים שכאלה מומלץ לדמיין את הקהל בלא בגדים. וזו האמת הערומה.