הבטחות גדולות

פעם מצאתי איזה סי-די למחשב על רוצחים סדרתיים באמריקה, עם סיפורים, תמונות, ראיונות, מומחים. בין השאר הוצג שם גם הפרופיל של הרוצח הסדרתי המצוי, עם דגש על משפחה וילדות. מין מדריך "איך תדע אם הילד שלך עלול להיות רוצח סדרתי". סימפטום שלא הוזכר שם, אבל לדעתי יכול להעלות את הסיכויים, הוא ילד שגדל בידיעה כי נולד מבנק זרע של חתני פרס נובל.

אבל זה כמובן לא סימן ודאי. דורון בלייק, התינוק המפורסם ביותר שנולד מבנק הזרע הזה, שהקים רוברט גראהם, גדל כל חייו תחת עומס הציפייה של אמא קצת מטורפת: אמא שהציגה כל הישג שלו לתקשורת, מדדה ובדקה ללא הפסקה. בגיל ארבעה חודשים, כך התפרסם בזמנו בעיתונות, רופא בדק ומצא שהוא מפותח כמו ילד בן שמונה חודשים! כלומר זה טירוף מיוחד, הטירוף האימהי הזה. טירוף שהוא נורמליות מוקצנת.

כל אמא חושבת כך על ילדיה לפעמים, אבל אפטון בלייק נקלעה למצב שבו פנטזיות האימהות הרגילות שלה נתקלו בהד עוצמתי, ממציאות חיצונית מטורפת הרבה יותר. ובכל זאת, שימו לב: דורון בלייק, שהעיתונות עקבה אחרי כל שיהוק שלו, לא גדל להיות רוצח סדרתי. הנה לנו עדות נוספת לכושר ההישרדות המפתיע של ילדים. רק תהום קטנה נפערת מתחת לרגלי הקורא כשבלייק מספר לדייוויד פלוטץ, מחבר הספר "בית חרושת לגאונים": "כל החיים אנשים אמרו לי שאני 'ילד מזרע-על'. אבל אני לא כזה מוצלח בשום דבר. זה מלחיץ מאוד".

"בית חרושת לגאונים", שיצא לאור בהוצאת עברית, מספר את סיפורו של "המאגר לבחירה עוברית", שנודע יותר בכינוי "בנק הזרע של חתני פרס נובל". המאגר הוקם בראשית שנות ה-80 על ידי אופטיקאי עשיר, רוברט גראהם, מייצג נאמן של חרדת הגזע הרובצת בתחתית נפשה של הדמוקרטיה הגדולה בעולם. גראהם נחרד מהידלדלות איכות הגנים בארצות הברית - הדפוקים הרי מתרבים כמו עכברים! הוא תיכנן לאסוף תרומות זרע של חתני פרס נובל כדי להשביח את האיכות האנושית באמריקה.

זה סיפור מאוד אמריקני: הגזענות המוסווה, שיגעון המדידה, האופי האובססיבי של התחרות שמגיעה בהכרח עד לרחם ולגנים, והאופן שבו כל שיגעון עלול להתממש בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

פלוטץ יצא לחקור את בנק הזרע של גראהם שנים ספורות אחרי שנסגר, ב-1999. הוא הצליח לאתר כמה ילדים שנולדו מהמאגר וכמה תורמים. הוא גם הביא לפגישות בין תורמים לצאצאיהם - חלקן מרגשות, חלקן מאכזבות. על מה בעצם הסיפור שהוא מספר? קשה לומר בדיוק, וזו אולי המעלה הגדולה שלו. כי הסיפורים המתבקשים על הרקע הזה משמימים כולם. במיוחד שאלת ה"תורשה מול סביבה" שמרתקת את התרבות הפופולרית באמריקה, ופלוטץ נמנע ממנה בעקביות.

האם באמת יצאו גאונים מהבנק? השאלה עצמה היא כבר בדיחה. מובן שלא יצאו גאונים. ואם אכן יצאו צאצאים מוכשרים, אי אפשר לדעת אם זה בזכות הגנים או בזכות אימהות, שלמען הצלחת הצאצא מוכנות לפנות אפילו ליוזמה מטורפת כמו בנק הזרע של חתני פרס נובל. ובכל מקרה: הטירוף הוא הסיפור היותר מעניין.

בכלל, למרות שמו של הבנק וההמולה התקשורתית שיצר, חתני פרס נובל כמעט שלא תרמו לו. שלושה בלבד הסכימו, ומזרעם לא נולד אף ילד. וגם זה לא לגמרי משנה. כי לאימהות, כך התברר עם הזמן, היה חשוב יותר שהתורם יהיה גבוה. זאת היתה השאלה היחידה שכולן שאלו.

הסיפור שמספר פלוטץ מצליח לעניין, מכיוון שהוא לא מצא את מה שיצא לחפש. לא ילדים גאונים, לא פרסי נובל, ולא הנדסה גנטית. רק סיפור עקום על יוזמה מטורפת של מיליונר תמהוני. הכישלון הצפוי עושה את הסיפור. ובאמת יש איזו סמליות לא ברורה באישיותם האקסצנטרית של כמה מהתורמים שנמשכו לבנק הזרע של גראהם, ופלוטץ הצליח לחשוף. לכמה מהם, לא גאונים גדולים דווקא, יש מין הפרעת אישיות ייחודית: דחף בלתי נדלה להפיץ את זרעם. ומדובר כאן על עשרות צאצאים. אחד מהם גם מסביר לפלוטץ את הדחף במונחים אבולציוניים: עם עשרות הצאצאים שהוליד, הוא מנצח לא באיזה תחום מוגבל, אלא במשחק של החיים עצמם!

ובעצם, בתוך מסגרת השיגעון האמריקאי להצלחה, לתחרות ולתורשה, ההסבר הזה יכול להיות הגיוני לחלוטין. ובשורה התחתונה, זה הממד המעניין ביותר בספר. כל כמה שסיפור בנק הזרע נקרא מסופו כסיפור מטורף ועקום, הוא גם סיפור הגיוני לחלוטין. הוא הגיוני, כי יש שוק טוב להשבחת צאצאים (בישראל עדיין לא פסענו מעבר לקלטות בייבי מוצרט ובייבי איינשטיין, אבל אולי זה רק עניין של זמן).

האופנה המדעית כיום, פלוטץ מציין, היא לייחס את תורשת האינטליגנציה לצד האימהי. ומשום כך זוגות באמריקה מוכנים לשלם היום סכומים גבוהים תמורת ביציות של סטודנטית באוניברסיטה יוקרתית. סטודנטית כזאת, טוען פלוטץ, יכולה להרוויח עד 50 אלף דולר ממכירת ביציות.

מי שיוכל להבטיח את המטען הגנטי של הדור הבא, יקצור הצלחה כלכלית עצומה. ובעצם, הדבר המצחיק והחשוב יותר הוא, שגם מי שלא באמת יוכל להבטיח - והרי אף אחד לא באמת יוכל להבטיח דבר כזה - גם הוא תמיד ימצא לעצמו פלח שוק טוב. *

בית חרושת לגאונים, מאת דיוויד פלוטץ, הוצאת עברית וכתר, 84 שקל.