מצא את מקומו

למשקיף המצוי מן הצד, הרשויות המקומיות נראות כחצר האחורית של השלטון בישראל. הפגנות בלתי פוסקות של עובדים ששכרם לא שולם, חובות ארנונה שאינם נגבים, מצב פיננסי שעל סף פשיטת הרגל ואולי מעבר לה. אלו הם הנושאים שמטבע הדברים תופסים את רוב תשומת הלב כאשר מדובר ביותר מ-250 רשויות, אשר במידה רבה משפיעות על חייו של הישראלי יותר מאשר רוב משרדי הממשלה.

אלא שכאשר מתקרבים קצת, מסתבר שהתמונה הרבה יותר מגוונת ובכלל אינה חד-צדדית. רו"ח יעקב זיצר, העומד בראש משרד חיפאי המעסיק למעלה מ-50 עובדים, הפך את התחום הזה לאחד ממקורות ההכנסה המרכזיים שלו. המשרד מעניק לרשויות שירותי חשבונאות וייעוץ, לרבות הכנת תוכניות הבראה והתייעלות וליווי יישומן.

אבל בשביל מה בכלל צריך התמחות בתחום המוניציפלי? הרי חשבונאות היא חשבונאות וביקורת היא ביקורת, לא? אז זהו, שלא. "יש הבדלים בכללים החשבונאיים הנהוגים בחברה לבין אלו הנהוגים ברשות מקומית", מסביר זיצר. "קיימת אמנם מגמה להעביר בעתיד את הרשויות לכללי הרישום שקבעה ועדת ברנע לעניין חברות ציבוריות, ואני מאוד מקווה שכך יקרה, אבל יש לרשויות ניואנסים משלהן ששונים מהחברות בהרבה תחומים".

זיצר אינו מתיימר להיות איש המקצוע היחיד הפועל בתחום המוניציפלי. למשל: מבקרי הרשויות מטעם משרד הפנים ודאי מכירים את הנושא היטב. אך הוא משוכנע שיש לו יתרון יחסי בשל התמחותו רבת השנים בתחום. האם זה יהיה כך גם בעתיד, עם ההתמקצעות וההתמחות הגוברות של המשרדים הקטנים והבינוניים? "אני לא יודע", משיב זיצר. "אני חושב שבעיקרון יש יתרון גדול למי שהתמחה בענף מסוים".

אחד הנושאים החמים שעל סדר היום המוניציפלי הוא האיגוח, וזיצר מנצל את ההזדמנות כדי להבהיר במה מדובר. בעיריית רעננה, הוא פותח, בוצע איגוח של כלל ההתחייבויות: הבטוחות שניתנו למממנים הן כלל התקבולים של הרשות, ולא ההכנסות מתחום ייחודי. ומה עושים בכסף?

"בארץ טרם בוצעו איגוחים שייעודם הוא עבודות פיתוח, כגון רכבת קלה או מכוני טיהור שפכים. מבחינת הרשות המקומית, משק המים והביוב הוא מועמד מצוין לאיגוח. יש ממנו הכנסות שוטפות, והן עולות ככל שהאוכלוסיה גדלה ורמת החיים שלה עולה. זהו ביקוש קשיח והרשות היא בעלת המונופול. עם זאת, צריך להבדיל בין המים לשפכים. את מחירי המים קובעת הממשלה, בעוד שמחירי הביוב והטיהור נקבעים בידי הרשות ורק נבדקים בידי משרד הפנים". לכן, הכספים מופנים בעיקר לתקציב השוטף.

לא תמיד כדאי ללכת על האיגוח על מנת להשיג מימון כזה, מדגיש זיצר. הרשות חייבת לבחון, בנוסף לריבית על האג"ח, גם את העמלות הקשורות בהנפקה ואת כרית הביטחון שעליה "להשכיב" למממנים השונים - קרי: ההכנסות שלא ניתן להשתמש בהן משום שהן משועבדות להבטחת פירעון המימון. "רשויות חזקות יכולות לקבל מימון זול יותר בבנקים", מפתיע זיצר, "משום שערוץ האיגוח יצר תחרות".

דגם שני של איגוח הוא זה בו הלכו עיריות רמלה, יהוד ואילת: הקמת חברות ייחודיות הקולטות את ההכנסות המיועדות לשמש כביטחון למימון. מדובר, למשל, על ההכנסות ממפעלים מסוימים או מאיזורי תיירות מסוימים. החברה הזו קולטת בדרך כלל כמה סוגי ארנונה - כזו המוטלת על מגורים (מן הסתם בשכונות החזקות יותר מבחינה כלכלית), על תעשייה ועל תיירות. תקבולים אלו נכנסים לחשבון הבנק של החברה הייעודית וממנה פורעים את המימון.

עוד גורם שזוכה במפתיע למחמאות מפיו של זיצר הוא השלטון המרכזי - מי שאליו מופנות בדרך כלל הטענות של השלטון המקומי. "לממשלה יש עודפים נזילות, ולכן היא לא מגייסת כסף בשוק ההון. כמו כן, היא לא נותנת למשקיעים המוסדיים אג"ח מיועדות כפי שהיה בעבר. לכן למשקיעים המוסדיים יש עודפי כסף שמחפשים נתיבי השקעה, חלק ניכר מהם מחפשים טווח ארוך עם ריבית צמודה ומובטחת, וכאן נכנסות הרשויות המקומיות".

עם זאת, זיצר מזהיר את ראשי הרשויות לא לרוץ אוטומטית בכיוונו של מכשיר הפלא החדש. "במקרים רבים אחרי שהרשויות עושות את האיגוח, עליהן לפנות לבנקים כדי לשחרר בטחונות ו/או לפרוע הלוואות קיימות, וזה בדרך כלל עולה להן בקנסות. לכן צריך לבחון את האיגוח לגופו של עניין בכל מקרה ומקרה, וללכת עליו רק כאשר מסתכלים על הרשות בכללותה ובוחנים גם את עתידה ולא רק את ההווה שלה".

ההתמחות של זיצר ומשרדו בשלטון המקומי מביאה אותם גם לחשוב בצורה מקורית יותר מן המקובל על מה שקורה ברשויות הללו. זיצר פיתח לפני מספר שנים שמונה מדדים, הבוחנים האם רשות ספציפית תהיה בעתיד במצב חזק יותר או חלש יותר מאשר כיום. למשל: אם הרשות יושבת על אדמת מינהל, היא מקבל סכומים קטנים כחלופה להיטלי השבחה. לעומת זאת, אם מדובר בקרקע פרטית - צפויים לה היטלי השבחה ניכרים.

צריך להבחין בין רשות שמשווקת מתחמים מפותחים לבין זו המשווקת מתחמים שעדיין יש לפתח, ממשיך זיצר. רשות שרוב הכנסותיה הן מארנונה על עסקים, חזקה יותר מזו שרוב הכנסותיה מארנונה על מגורים. יש הבדל בין רשות מתבגרת לבין רשות אליה נכנסת אוכלוסיה צעירה - ולזיצר יש אמצעי פשוט מאוד לבדוק זאת: האם נבנות בה דירות בנות 80 מ"ר או דירות בנות 150 מ"ר.

"רשות שתחשוב נכון, יכולה לנצל את התב"ע כדי לחזק את עצמה. לעומת זאת, מי שתפספס - עלולה לגרום בכייה לדורות. התפיסה שהעשיר גר בצמוד קרקע והעני גר בשיכון, חלפה מן העולם. גם בעלי אמצעים גרים כיום ברבי קומות, ובניינים כאלו חוסכים לרשות המון בתאורה, פינוי אשפה, כבישים ומדרכות. לכן, לרשות חכמה כדאי לעודד בנייה יוקרתית לגובה".

ועוד רעיון מקורי: לדעת זיצר אפשר וצריך למקם זה ליד זה בית קברות, מכון טיהור שפכים ואיצטדיון. נשמע מופרך (או ציני, לאור האלימות הגוברת במגרשי הכדורגל)? לא כאשר זיצר מסביר: "אפשר להשקות את הדשא באיצטדיון במים המושבים ממכון הטיהור. אם יש ריח רע מהמכון - זה הרי לא מפריע למתים. מגרש החניה יכול לשמש בשעות היום של ימות החול את בית הקברות, ובשעות הערב ובסופי שבוע - את האיצטדיון".

"אנחנו מקצוענים כמו הגדולים ויודעים לתת שירות בקומפקטיות של הלא-ענקים", מסכם זיצר. "יש לי יכולות מקצועיות שלא נופלות משל המשרדים הגדולים, ואנו מעניקים שירות בזמינות גבוהה וברמה שקרובה לשירות אישי".