הגיע הזמן להסדיר את שימושי הקרקע החקלאית

מצב זה עומד להשתנות בעקבות דו"ח ועדת הבר, אבל לפי שעה קורים בכפר העברי דברים שונים ומשונים. דברים אלה מחייבים שני מהלכים. ראשית, תכנון מפורט, שיקבע מהם השימושים שראוי לעשות בקרקעות שכבר אינן מגדלות תירס או עגבניות. שימושים אלה יכולים להיות קשורים בחקלאות, אבל עיקרם יהיה בתחומים עירוניים למעשה: מגורים, מסחר, בילוי, ספורט, שמחות וגם תעשייה. ברור שהתכנון הזה חייב להיעשות על בסיס אזורי, ולפעמים גם ארצי. כל זאת, כדי להביא בחשבון את הצרכים ואת הבעיות של היישובים שנקראו תמיד עירוניים, הסמוכים ליישובים הנקראים עדיין כפריים, אף שרק חקלאים מעטים גרים בהם.

וכאן אנחנו באים למהלך השני: פתרון הבעיות הכספיות שמעורר ויעורר שינוי הייעוד של הקרקע. אחת הבעיות היא בעיית הארנונה. למרות ההרחבות הנעשות והעומדות להיעשות במושבים ובקיבוצים, הקולטים משפחות רבות המעדיפות אוויר ואווירה כפריים, מספר תושבי הכפרים לשעבר בהשוואה לשטחי העיסוקים והעסקים האפשריים בהם, קטן יחסית. במילים אחרות, היישובים הכפריים לשעבר יכולים למשוך עסקים מכל הסוגים, המעוניינים ליהנות לא רק מהאוויר הצח אלא גם מן הארנונה הנמוכה, בהשוואה לזו שגובה העיר הסמוכה, שתושביה רבים וצרכיה מרובים גם הם.

לכן, במקביל לתכנון המפורט של שטחי התעסוקה הלא-חקלאית על האדמה החקלאית לשעבר, הכרחי להקים אגדי יישובים - בלי קשר למהותם המוניציפלית - כדי להבטיח באגד כולו ארנונות זהות, בהתאם לשימושי הקרקע. ברור שיהיה צורך לקבוע נוסחה לחלוקת הכנסות הארנונה בין היישובים השונים בהתאם למספר תושביהם, לרמתם הסוציו-כלכלית, להרכב הגילים שבהם ועוד.

אבל הארנונה אינה הבעיה הכספית היחידה שמעורר המעבר הכפרי לשימושים עירוניים. לפני ימים מספר קבעה השופטת רחל ברקאי, בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, כי שימוש בקרקע חקלאית לייצור תשומות חקלאיות אינו יכול להיחשב לשימוש חקלאי בקרקע. השופטת דחתה בקשה של חקלאי ממושב ערוגות, לחייב את מינהל מקרקעי ישאל לאשר לו תוספת בנייה שתשמש מרכז מזון לבעלי חיים. מינהל המקרקעין סירב לאשר את התוספת בטענה, שאין מדובר בחקלאות אלא בבית עסק שימכור תשומות חקלאיות.

מבחינה תכנונית, הגיוני בהחלט להחזיק ביישוב כפרי 1,000 טונות של גרעינים שמפיקים מהם מזון לבעלי החיים - המפיקים בעצמם תוצרת חקלאית, חלב למשל. לכן, אין כאן שאלה של תכנון אלא שאלה של כסף. אותו מושבניק מערוגות קיווה ליהנות - כמו המון מושבניקים וקיבוצניקים שכבר שנים רבות משלמים דמי חכירה חקלאיים אפסיים על קרקע המשמשת בסיס למתקנים המשרתים את החקלאות, החל במחסנים וכלה במוסכי טרקטורים.

מינהל המקרקעין ומערכת המשפט עדיין לא עשו הרבה בשני התחומים שהעלינו כאן. עדיין לא חוסלו רוב העסקים הלא-חקלאיים שהוקמו על קרקע חקלאית, וכמובן, עדיין לא נקבע מתי העסק מתאים למיקום שלו מבחינה תכנונית ומתי אינו מתאים. מבחינה זו, אפשר לגחך כאשר קוראים בעיתון, שבזמן האחרון הוחל "להתלבש" על גני אירועים הנטועים בקרקע חקלאית, כאשר למעשה השטח מתאים לשימוש הזה והשאלה האמיתית אינה תכנונית אלא כספית: למי ובאיזה סכום תשולם הארנונה? למי ובאיזה סכום ישולמו דמי החכירה?

צריך לציין, שכמו שאלת הארנונה, גם שאלת מחיר הקרקע בשימושיה העסקיים השונים היא שאלה מורכבת. מצד אחד, אפשר להעמיד שמאי שיקבע, בהתאם לאזור, כמה שווה דונם "חתונות" וכמה שווה דונם "מספוא"; כמה שווה דונם "קניון" וכמה שווה דונם "חומרי הדברה". אבל מהצד האחר, התמעטות מספר המשפחות החיות באמת מחקלאות מצדיקה התחשבות במשפחות העוברות, באותו יישוב, לתעסוקה אחרת.

התחשבות זו בקביעת מחיר הקרקע מוצדקת גם לנוכח המציאות הישראלית, שבה נוהג מינהל המקרקעין - במצוות השר הממונה עליו - לרדת ממחיר השמאי גם בהחכרת קרקע שלא הוגדרה כחקלאית. מכאן, שמעבר להחלטות ועדת בכר יהיה מקום להעניק הנחות - לא בהתאם לפרוטקציה אלא בהתאם לנסיבות - בקביעת מחיר הקרקע שעברה מייצור גרעינים לשיווק גרעינים, למשל.

חשוב מאוד להזדרז בהכנת התוכניות המפורטות לשימושי הקרקע החקלאית לשעבר באזורי הארץ השונים, וגם בניסוח המדיניות המפורטת בתחומים הכספיים. בהתיישבות הקרויה כפרית יש מקום לקליטת רבבות משפחות בכל הכפרים, מקטורה ועד מרגליות, אבל ההתרחבות תימשך ללא ספק. כך גם בעסקים. היה מי שחישב, שרק במחוז המרכז - מחוז המשיכה של העסקים למיניהם - אפשר להקצות קרקע לבניית מבני עסקים בשטח של 3.5 מיליון מ"ר.

צריך לזכור גם, שמספר החקלאים יורד, תוך כדי הגדלת הייצור החקלאי, ייצור שגדל תוך כדי הקטנת שטחי הגידול. בקצרה, קיימת סכנה שהתהליך יימשך, אחרי שנים ארוכות של אי-סדר למופת ותוך כדי צפצוף על שיקולים תכנוניים ותקציביים כאחד. אין די בפסיקות משפטיות פה ושם. יש הכרח להסדיר את המצב - גם את זה שהתהווה בעבר וגם את זה שעומד להתהוות בעתיד הקרוב.