לא ראוי
משה תאומים ידוע כאחד המומחים הוותיקים והראויים של ענף הפרסום. הוא היה מן הראשונים שראו את החשיבות שיש ליחסי ציבור כחלק מבניית קמפיינים פרסומיים וכהשלמה לבניית אסטרטגיה תדמיתית, שיווקית וניהולית של הלקוחות, ולכן גם הקים במשרדו מחלקה מיוחדת העוסקת בתחום יחסי ציבור.
לדעתי ולדעת רבים מחברי האיגוד הישראלי ליחסי ציבור ודוברות שפנו אליי, מעד מר תאומים בניסוח דבריו, ובהכללה שעשה על ענף יחסי הציבור. נכון, בכל תחום עיסוק וענף, וכך גם בענף שלנו, קיימים "עשבים שוטים", המוציאים דיבתנו רעה ואינם מתייחסים באופן רציני, מעמיק ומקצועי לעיסוקם. אולם, אין זה מעיד על הכלל. זה לא נכון, ובוודאי לא ראוי להתייחס כך לכלל העוסקים בענף.
לא כולם רואים את מהות עיסוקם בדאגה לאספקת "קטעי עיתונות" בכל מחיר, ואין להכפיש את שם הענף בצורה גורפת.
ענף יחסי הציבור בארץ תופס תאוצה וזוכה לפריחה בשנים האחרונות. העוסקים בו מתייחסים לעבודתם באחריות רבה, במסירות ובמקצועיות. רובם פועלים בזירה אגרסיבית, תחרותית מאוד ולאו דווקא מפרגנת, אך ממשיכים לעשות מלאכתם נאמנה.
בטוחני שגם מר תאומים יודה בכך שלא ראוי לזלזל ולהשתלח בכלל בגלל כמה יוצאים מן הכלל. ומי כמוהו מעריך את העשייה המקצועית בענף זה.
סילביה בית הלחמי
יו"ר האיגוד הישראלי ליחסי ציבור ולדוברות
אני זונה גאה
משה תאומים מציין בראיון שנתן כי "ענף יחסי הציבור בישראל ירד לזנות: הוא גובה מחירים לא ראויים ומספק עבודה לא ראויה". תאומים אמר שבעצם, מלבד גיתם, כל העוסקים האחרים בתחום חלטוריסטים, וכן שהוא גובה עשרת אלפים דולר מינימום מכל לקוח, בעוד מתחריו מוכנים להסתפק בכעשירית מהסכום.
תאומים היה ונשאר מפא"יניק בנפשו. לשיטתו, אם אתה לא חבר בקרטל של השלטון ובעלי ההון, אז לא מגיע לך ייעוץ תקשורתי מקצועי. וכך, הרבה עסקים קטנים ובינוניים הזקוקים ליחסי ציבור לא יכולים להרשות לעצמם את ההוצאה הכבדה. האם לא מגיע להם חלק מן העוגה התקשורתית? תאומים גם כנראה לא שם לב שהתקדמנו קצת, ושיש בישראל דבר חדש - שוק חופשי. ושם החוקים ברורים: אם משרד יחסי ציבור לא יודע לשרת את לקוחותיו ולגבות מחירים סבירים הוא פשוט לא ישרוד.
גישתו של תאומים לגבי יחסי ציבור עולה בקנה אחד עם גישתם של משרדי פרסום רבים שמנפחים את התקציבים ללקוחות ובונים תוכניות פרסום שטובות בעיקר למשרד הפרסום. אחר כך הם רבים עם ערוצי המדיה השונים על ה"קיק בקים" (עמלות). בהרבה משרדים אפשר לשמוע קשקושים כמו "תעשה לי קריאייטיב על הבריף שנתת. אני צריך למתג את הלקוח בשביל לבדל ולמצב אותו מחדש". והסיבה שחוץ מהם אף אחד לא מבין את זה היא שמדובר בבולשיט שנועד להאדיר פוזה. התוצאה היא שאין היום כמעט אף עסק בינוני או קטן שיכול להרשות לעצמו לשכור משרד פרסום במחיר סביר.
אפשר לעשות יחסי ציבור טובים ולהשיג תוצאות גם בלי לגבות מלקוחות עשרת אלפים דולר לחודש. יחסי ציבור זה לא פיזיקה ולא צריך להיות גאון הדור בשביל להיות מקצוען. מספיק להבין את התקשורת ואת הצרכים של הלקוחות. אם בגלל זה זכיתי לכינוי זונה, אז אני זונה גאה.
אבינעם שחר
שותף במשרד "ביט תקשורת" המתמחה ביחסי ציבור לעסקים קטנים ובינוניים
עדיף אקדמאים
אין מה להתרעם על הדברים שאמר משה תאומים. במידה מרובה הצדק עמו: אם משלמים ליחצן עשרת אלפים דולר, ועוד לאחר שהוא "יורד לזנות", ומי יודע אולי אפילו גורם נזק למוצר, אז נראה שחלק מהאשמה מוטל על מי שהזמין את שירותיו. אומנם רבים מהיחצנים ויועצי התקשורת אינם מסוגלים "לספק את הסחורה", אך גם מעסיקיהם אינם מתמצאים בשוק התקשורת ואינם יודעים לדרוש את המגיע להם.
זה מתחיל בכך שמזמיני הקמפיין אינם מבררים מהי השכלתו של היחצן, מהם כישוריו, מה יכולתו ומהי הבנתו בנושא שאמור להיות מיוחצן, נמשך בכך שיחצנים רבים אינם יודעים להבדיל בין עיקר לטפל ואינם מסוגלים לנסח קומוניקט, ונגמר בכך שיחצנים אינם מסוגלים לענות לשאלותיו הבסיסיות של עיתונאי. ואין לטעות: יחצנים אלה עמוסי עבודה, וגם מקבלים שכר נאה בעבור עבודתם. כיצד? הם פשוט יודעים "לעבוד על הלקוח", "לעשות רוח".
אבל למרות כל זאת, כדי שתהיה "ירידה לזנות", כדברי תאומים, הייתה צריכה להיות מלכתחילה רמה כלשהי. וכאן חשוב להדגיש שאף פעם המצב לא היה שונה: תמיד הייתה עבודה רדודה, עלובה, משעממת וחסרת משמעות.
הבעיה היא כי עדיין לא עוגן כל חוק בקשר לפעילות אנשי יחסי ציבור. יחצן חייב להיות בעל רקע ותואר אקדמי, ולהתמחות בתחומים מסוימים. ישנם לא מעט יחצנים משכילים וראויים, והם אנשי מעשה ויוזמה. כדאי לאמץ יחצנים מסוגם.
צפי שועלי
"צפריר יחסי ציבור"
"חשוף בצריח", 28.9.06
השאלה הנכונה
הדיון סביב המרכבה סימן 4, לאור הביצועים במלחמת לבנון השנייה, נסב סביב שתי שאלות מרכזיות: שאלת איכות הטנק ושאלת העלות שלו. לטענת יצחק בן-ישראל ודידי בן-יואש, שהגיבו על התחקיר, ביצועי הטנק היו "יוצאים מן הכלל", ועלותו היא הנמוכה ביותר בקטגוריה שלו. אני מציע תשובות אחרות ושאלות מדויקות מעט יותר.
שאלת האיכות: שני הכותבים נותנים לנו להבין כי הבעיה במלחמת לבנון השנייה הייתה בהפעלת הכוח ולא בבניין הכוח, ושטנק המרכבה עונה על כל הצרכים של שדה הקרב. לדעתם, הפעלת הכוח היא ששגתה בקיבעון, בקונספציה, והתוצאות הלא מספקות נובעות מכך. אני מציע תזה נוספת. לא רק הפעלת הכוח לקתה בקיבעון, אלא גם בבניין הכוח בכלל וטנק המרכבה בפרט.
לפני 15 שנים הייתי שותף למיזם של טנק חדש, מטעם חברה מובילה בשוק הביטחוני בישראל. "זוגית" קראנו לו. היו בו רק שני אנשי צוות. שניהם היו עמוק בתוכה, בשכיבה. הטנק עשה שימוש בכל הטכנולוגיות האפשריות. הבחינות על-גבי מחשב היו טובות יותר מכל טנק אחר. למרות זאת הוחלט לגנוז אותו. אני לא מוצא סיבה טובה לכך, חוץ מהתחושה העמוקה שהיינו שבויים באתוס ה"חשופים בצריח", בקונספט ה"ארבעה בצוות". בנושא הרק"ם לחי"ר עשינו שגיאה דומה. ניסינו לבנות, הכי טוב שאפשר, נושא גייסות מבסיסי טנקים שהיו לנו. אנחנו יכולים להסביר לעצמנו שעשינו כך בגלל אילוצי תקציב. אני מציע תשובה אחרת: עשינו כך מפני שהדומיננטיות של אנשי הפיתוח והייצור הייתה גבוהה מדי, ולכן ייצרנו מה שאפשר ולא מה שהלקוח צריך. בשוק אחר היינו פושטים את הרגל.
שאלת העלות: מה אפשר היה לקנות בכסף שהושקע במרכבה? האם אפשר היה לצייד את צה"ל טוב יותר לקראת עימות זה ואחרים? אפשר היה. צריך רק להתחיל את התהליך אחרת. לשאול את הצרכן מה הוא צריך, ולא לתת לו את מה שאפשר (מבחינה טכנולוגית או מבחינה אחרת). להתחיל את תכנון הטנק ורק"ם החי"ר בשדה הקרב העתידי, ולא במעבדות או בשולחנות השרטוט.
אין לי ספק שחיל האוויר אינו יכול להכריע מלחמות א-סימטריות, ושתפקידו של הטנק חשוב מאוד. אך השאלה הרלבנטית היא אם ההשקעה במרכבה סימן 4 היא היעילה ביותר ביחס לשדה הקרב העתידי. התשובה שלי גם כאן היא שלילית: אין שום סיבה שבטנק יהיו ארבעה אנשי צוות, בוודאי לא כשהטעינה אוטומטית.
אני חושב כי תשובה טובה תלויה בשאלה הנכונה. יכול להיות שהמרכבה הוא הכי זול, אבל לא זו הסוגיה. אין ספק שהמרכבה סימן 4 הוא טנק טוב - אבל גם זו לא הסוגיה. השאלה הרלבנטית היא אם ניצלנו את הכסף שלנו באופן מיטבי ביחס לשדה הקרב הנוכחי והעתידי. התשובה היא שיכולנו לעשות טוב יותר, ומכך ראוי שנלמד לעתיד.
יותם (גדסי) גדות
מנכ"ל חברה ביטחונית והמג"ד הראשון שקלט מרכבה סימן 3
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
