ליאונרדו עצבני

מאז החל הבמאי האגדי את שיתוף הפעולה עם ליאונרדו דיקפריו, נדמה שכוחו היצירתי נחלש; אך אחרי שני ניסיונות בינוניים עם סרטים תקופתיים ('כנופיות ניו-יורק', 'הטייס'), סקורסזה חוזר להווה ולעולם הגנגסטרים, שהפך להיות מזוהה עמו, בעיקר בעקבות אחד מסרטיו הטובים ביותר - 'החברה הטובים' (1990). אז לא בטוח שמשוחזרת כאן אותה גדולה, אבל זה בהחלט מרגיש טרי, חם וטוב מאוד.

קודם כל העלילה. התבנית פשוטה ואפקטיבית: בילי קוסטיגן (דיקפריו) הוא שוטר צעיר שמפקדו (מרטין שין) שותל אותו בפמליה של הגנגסטר הכי גדול בבוסטון - פרנק קוסטלו (ג'ק ניקולסון).

גם קולין סאליבן (מאט דיימון) הוא שוטר צעיר, כזה שהגיע לעמדת כוח בזריזות, ולמעשה הנו השתול של קוסטלו בכבודו ובעצמו במשטרה.

העלילה מתמקדת בסיפורם של קוסטיגן וסאליבן, על חייהם הכפולים ופחדם המתמיד שייחשפו.

אל תוך הביצה הגברית הזו, בה משתכשכים גם אלק בולדווין ומארק וולברג בתור מפקדים זוטרים בכוח המשטרתי, נכנסת מדולין (ורה פרמיגה), פסיכולוגית מטעם המדינה המטפלת בשוטרים ובפושעים משוחררים, שמפתחת רומנים מקבילים עם שני הגיבורים.

דיקפריו ודיימון נותנים הופעה מעולה. שני השחקנים הצליחו אף ליצור את התחושה שהם דומים במראם. איכות חדשה ניכרת מבעד לתפקידיהם, כאשר דיימון מקבל הזדמנות להיות קשוח כמו ב'זהות גנובה', אך מגלם דמות עם מורכבות ורגישות גבוהות הרבה יותר. דיקפריו כבר לא צריך להוכיח שהוא גבר, ומצליח לשחק דמות נערית-מעט, מעמדה בטוחה ובוגרת מבעבר.

ניקולסון מצדו לוקח את המושכות, וגם אם נדמה לעיתים שהאלתורים שלו יוצאים משליטה, הרי שאת דמותו של הגנגסטר השרמנטי-שטני הזה הוא מגלם עם אנרגיות משכרות.

הדיאלוגים שכתב ויליאם מונהאן מצחיקים ואכזריים, הצלם של הקבוע של סקורסזה, מיכאל באלהאס, מהפנט כתמיד, והסגנון של סקורסזה נדמה מוכר מצד אחד, אך גם אחר ומפתיע מצד שני.

במיוחד מעניינים בסרט המעברים החדים והפתאומיים מעולמו השקרי של השוטר אל עולמו השקרי של הגנגסטר. במעברים הללו מגולם מה שהסרט כולו עוסק בו - בדידותו הטראגית של השתול, זה שחי את האמת של מישהו אחר.