שווים יותר ושווים פחות

על רקע מבצע ההיוון במגזר העירוני מתבקשת השאלה לגבי זכויותיו של המגזר הכפרי, כאשר ברקע עומדת החלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 979. החלטה 979 עיקרה הגדרת זכויות החוכרים בקרקע חקלאית בתנאי נחלה, והסדרת השימוש בשטחים לבנייה למגורים (2.5 דונם) למבני משק ותעסוקה, וכן הוראות בדבר העברת זכויות בחלקת המגורים.

היועץ המשפטי לממשלה קבע בחוות דעתו, כי הצעת החלטה מס' 979 משנת 2003 לוקה בפגמים וליקויים, והמליץ על הקמת צוות בין משרדי אשר יבחן את ההחלטה פעם נוספת. בין שאר קביעותיו הסתייג היועמ"ש מהכוונה להוון את זכויות החכירה למגורים על-פי שיעור ההיוון שנקבע במגזר העירוני: 3.75%. ועדת הבר סיימה את עבודתה בדצמבר 2005 והוציאה מתוכה את דו"ח הבר, שאושר במועצת המינהל.

כצפוי, דו"ח הבר אימץ את עמדת היועמ"ש, בין השאר בנוגע לקבלת העיקרון של תשלום 33% משווי הקרקע עבור זכויות בנייה בנחלה בהיקף של עד 375 מ"ר, כאשר בשלב הראשון יידרש בעל הנחלה לשלם עבור כניסה להסדר (ופטור מדח"ש) תשלום של 3.75% משווי הקרקע, בדומה למבצעי ההיוון העירוניים, אך להבדיל מהחוכר העירוני, כל פעולה של העברת זכויות או פיצול מגרש המגורים תלווה בדרישה להשלים את התשלום ל-33% משווי הקרקע.

מיותר לציין, כי לא התקבל הסבר מפורט ומבוסס כיצד נקבעו שיעורי היוון גבוהים אלו. כאשר בוחנים את הנתונים הללו ואת פערי התשלום שנגבים משני המגזרים, מתעוררת שאלה נוספת: מדוע מחיל המינהל מדיניות תשלום שונה בין החוכר החקלאי לעירוני, כאשר מטרת השימוש בקרקע זהה לחלוטין: מגורים.

התשובות לשאלות הללו הינן ברורות וידועות. המגזר הכפרי מופלה לרעה במשך עשרות בשנים בכל מה שקשור לעיגון זכויותיו בקרקע ולגבי ההתנהלות כלפיו כאשר משווים אותו למגזר העירוני. כל החלטה המתקבלת בשנים האחרונות ובאה להסדיר זכויות קיימות במושבים נתקלת בגל של ביקורות ותביעות מגופים אינטרסנטיים ולא אובייקטיביים. הכשל באי הסדרת היחסים החוזיים בין המינהל לחוכר במגזר הכפרי הינו תולדה של העדר מערכת חוזית מסודרת להתיישבות המושבית והקיבוצית.

מרבית המושבים הינם בחוזי שכירות מתחדשים תלת שנתיים. הערותינו לנוסח החוזה לדורות שהונחו כבר למעלה משנה בפני המינהל, במסגרת המשא ומתן על נוסח החוזה, טרם התקבלו. החוזה המוצע אינו משקף את הזכויות האמיתיות של חברי המושבים על נחלתם. מרבית המושבים סיימו את הליך רישום המשבצת והינם מוכנים לחתימה על החוזה לדורות, והמינהל מצידו ממשיך להתעלם מהצורך למלא את תפקידו בעניין חשוב זה ואינו מבצע את הפעולות הנדרשות מצידו בהחתמת המושבים על החוזים ארוכי הטווח.

וכך, כאשר זכויות המושבים אינן מעוגנות בחוזים ארוכי טווח, ובהעדר פרוט מסודר על תשלומים ששולמו עבור זכויות שימוש בקרקע, נראה כי אין הצדקה אמיתית לפערים האדירים (פי 8.8) שקיימים בין התשלום שנדרש החוכר העירוני לשלם עבור היוון למגורים לעומת התשלום שנדרש החוכר החקלאי לשלם. על המינהל להחיל את עיקרון השוויון בין המגזרים השונים ולהימנע מאפליה עקבית ומתמדת.

הכותב הוא ראש אגף קרקעות ואגודות שיתופיות בתנועת המושבים.