ביהמ"ש: לא ייתכן שהמדינה תגיש כתב אישום רק בשל ההד הציבורי שעורר תחקיר בתוכנית "כלבוטק"

בעקבות שידור כתבה ב"כלבוטק" לפני כארבע שנים, בה נראו בעל חברה ואחד מעובדיו מבצעים קטימת קרניים של עגלות וצורבים את מקום הקטיעה באמצעות ברזל מלובן, ללא הרדמה, הגיש המשרד לאיכות הסביבה נגדם ונגד קיבוץ גת כתב אישום באשמת התעללות בבעלי חיים. באיסור ההתעללות הקבוע בחוק צער בעלי חיים, נאמר בין היתר: "לא יענה אדם בעל חיים, לא יתאכזר אליו ולא יתעלל בו בדרך כלשהי".

הקיבוץ מיהר להודות באשמה, במסגרת הסדר טיעון, ודינו כבר נגזר. לעומתו, בעל החברה ועובדו, שיוצגו ע"י עו"ד שלומי צפורי ממשרד צפורי, רכבי ושות', לא כפרו במיוחס להם. עם זאת, הם טענו שעד לשידור הכתבה, לא הוציא משרד החקלאות תקנות או הנחיות לביצוע הקיטום, וכי אופן הביצוע הנראה בכתבה, היה ידוע ומקובל לכל העוסקים בכך בארץ. רק לאחר התוכנית, טענו, הזדרז משרד החקלאות להוציא הנחיות - הן לקיטום הקרניים והן לסימון הבקר.

המדינה טענה, כי קיטום הקרניים ללא הרדמה נעשה על-מנת לחסוך בכסף, ואין זה שיקול המצדיק גרימת סבל לעגלה. לטענתה, הגורמים הרלוונטיים במשרד החקלאות לא היו מודעים לאופן זה של קיטום הקרניים, ולכן לא עשו דבר על-מנת להסדירו. הוראות החוק, הוסיפה, הן חד-משמעיות ומפורשות.

ביוני השנה זיכה אותם בית משפט השלום בקריית-גת, בשל שלושה נימוקים: הראשון והנדיר הוא פגיעה בעיקרון החוקיות, בכך ש"האיסור והיקפו לא היו ברורים"; שנית, מאחר שלא הוכחו כל יסודות העבירה; ושלישית, מאחר ש"הגשת כתב האישום לא היתה מידתית וסבירה".

סגנית הנשיא, השופטת טלי חיימוביץ', קבעה כי סעיף איסור ההתעללות שבחוק "לא היה חד-משמעי וברור, והרשות עצמה לא עשתה מאומה על-מנת לצקת תוכן לחוק, למרות שהוסמכה לכך. לפיכך, במועד ביצוע המעשה, לא ניתן לקבוע כי היווה עבירה".

עוד קבעה, שהחוק בא למנוע התעללויות מסוג שונה לחלוטין. מקרה זה, לדבריה, "אינו עניינו של הסדיסט המתעלל בכלב רחוב, או בעל העסק העושה שימוש בחיה לצורכי בידור ושעשוע. אין עסקינן בהתעללות או התאכזרות לבעלי חיים לצורך שעשוע או בידור, אלא בפרקטיקה חקלאית, המיושמת כלפי חיות משק שנועדו לצרכי ייצור מזון. קיטום קרניים הוא הליך הכרחי, שכן פרה בעלת קרניים עלולה לגרום נזק לפרות אחרות, לרפתן ואף לעצמה".

באשר ליסודות העבירה קבעה, שלפי פסק הדין המפורסם של העליון בנוגע לקרבות אדם מול תנין, להתעללות יש שלושה יסודות: גרימת כאב וסבל, התכלית לשמה הוא נגרם והמידתיות (האם האמצעי ראוי ושקול לסבל שנגרם לחיה). לדעתה, יסוד המידתיות לא הוכח. "המדינה לא הראתה כי הדרך האלטרנטיבית של הרדמה, אשר אף היא כרוכה בכאב לא מבוטל, עדיפה על השיטה הנוהגת שמסבה כאב לשניות ספורות בלבד. הנוהג לקטום קרניים ללא הרדמה קיים שנים רבות ולא ייתכן שבמשרד החקלאות לא ידעו על כך".

עוד צעד נדיר של השופטת היה קבלת טענת הגנה מן הצדק בפסק הדין, למרות שדחתה אותה בשלב ראשוני של הדיון, לפני פרשת ההגנה (בעקבות הצהרת אנשי משרד החקלאות שאילו ידעו שזו הפרקטיקה, היו אוסרים אותה). חיימוביץ' קבעה, כי "במצב דברים כזה, בו ידעה הרשות או היתה אמורה לדעת על אופן ביצוע הקיטום, ויכולה היתה למנוע אותה בדרך הפשוטה בה נקטה לאחר השידור, ובכל זאת לא עשתה דבר עד לאחר שידור הכתבה, נראה כי הגשת כתב האישום לוקה בחוסר סבירות ובחוסר מידתיות".

השופטת לא חסכה מילות ביקורת מהמדינה. "גישת המדינה פשטנית, אינה מתיישבת עם לשון החוק והפסיקה ויש בה מן הציניות והצדקנות. התמונות בכתבה קשות לצפייה, אלא שתחושות לב לבדן אינן יכולות להוות בסיס לכתב אישום, ובטרם מכתימים אדם בכתב של עבריין, על הרשות לקיים גם את חובותיה שלה, מה שלא נעשה כאן".

בשבוע שעבר קיבלה השופטת חיימוביץ' גם את בקשת הנאשמים לחייב את המדינה בהוצאות הגנתם, למרות התנגדות המדינה. עו"ד צפורי טען בשם הרפתנים, כי כתב האישום הוגש בלא שהיה יסוד לאשמה ומשיקולים זרים.

השופטת מתחה ביקורת על המדינה, וקבעה כי "כתב האישום הוגש אך בשל הכתבה הקשה בתוכנית כלבוטק וההד הציבורי שעוררה, ובכך ראיתי שיקול זר. יתירה מזאת, הוברר במסגרת ההוכחות כי לאחר שהותקנו התקנות, שוב, בהשראת הכתבה ולא ביוזמת מחוקק המשנה, הוסדרה הסוגיה והרפתנים לא חזרו על הנוהל האסור.

"מכאן, שניתן היה להשיג את המטרה באמצעים אחרים ולאו דווקא באמצעות שימוש במשפט פלילי, שאמור להיות המוצא האחרון, בהטביעו כתם של עבריין על אדם. בניהול ההליך מראשיתו חטאה הרשות כלפי המבקשים".

חיימוביץ' חייבה את המדינה לשלם 8,300 שקל לכל אחד מהנאשמים. (ת.פ. 727/02).