אתיקה - שמתיקה

עניין כשר הוא מעניין, כי אפשר להשתמש בו כדי להוכיח שאתיקה היא מילה שעדיין נשמעת יפה, למרות שהיא כבר מזמן מתה. כשר עצמו עשה בעבר כמה מעשים שהיו שנויים במחלוקת מבחינה אתית, במיוחד בתחום יחסיו עם הצבא מול ההורים השכולים.

לו הפרסומאים מתכוונים באמת לנהוג ולעבוד על-פי כללי האתיקה שיגובשו, היו מחפשים אדם שהאתיקה האישית שלו היא ללא רבב (בהנחה שיש בנמצא אדם כזה). אבל כמו שזה נראה, מה שאנשי הפרסום רצו באמת, זו מערכת כללים אתיים שתאפשר להם להצדיק את מעשיהם הבלתי-אתיים. דבר דומה קורה אצל השופטים. גם אצלם עושים כללי אתיקה, ולאחרונה הודיעה נשיאת בית-המשפט העליון, שהיא מתכוונת לחתום על מערכת כללים שגובשה שם.

בשביל מה זה טוב, כל הכללים האלה? אם נחזור לעניין השופטים, הרי שרק לאחרונה ראינו גילויים של התנהגות בלתי-אתית של נשיא העליון לשעבר, אהרן ברק, כאשר חיבק בחום את נשיא המדינה, החשוד בעבירות קשות. זאת, למרות שברק עצמו גרס תמיד, כי על שופט להיזהר מאוד בחברת מי הוא נראה - לא כל שכן את מי הוא מחבק.

היו מקרים נוספים של שופטים, שלא רק עברו עבירות אתיות, אלא עבירות פליליות. היה המקרה הידוע של השופטת הילה כהן, שזייפה פרוטוקולים. ועדה בראשות מישאל חשין קבעה, שהמעשה חמור, אבל אין מניעה שתמשיך בתפקידה (שרת המשפטים גרמה לבסוף להדחתה). מה כל זה אומר? שכל מערכת נוטה להגן על חבריה מתוך האינסטינקט של "שמור לי, ואשמור לך". כאן הכשל של כל ניסיון לקיים סוג סביר של אתיקה.

יותר כללי אתיקה, זה לא בהכרח יותר אתיקה. כי אתיקה היא עניין של יושר אישי, שישנו או איננו. אם אדם אינו אתי, לא יעזרו לגביו כל כללי האתיקה שבעולם. ואם הוא אדם ישר, הוא לא זקוק לכללים כדי לנהוג בצורה אתית. לכן, יותר כללי אתיקה, זה לא בהכרח יותר אתיקה. לעתים קרובות זו רק זריית חול בעיני הציבור, לגרום לו לחשוב שאם יש לנו - הפרסומאים, השופטים, העיתונאים - כללי אתיקה, משמע שאנחנו אתיים. ולא היא.

מרכז ליכוד-קדימה

"מושחתים - נמאסתם", היתה הסיסמא שהעלתה ב-1977 את הליכוד לשלטון. ועכשיו באות פרשת המסים, ופרשיות רבות נוספות, ואיך שהוא, רובן ככולן מובילות אל מדגרת השחיתות של מרכז הליכוד, גם אם חלק מאנשיו קרויים היום "קדימה".