פס"ד בביהמ"ש למשפחה בחיפה: אם שזרקה את תינוקה מהחלון אל מותו - הוכרזה כיורשת שלו

סיפורה הטראגי של ל' ה', תושבת קריית מוצקין כבת 33, הסעיר את המדינה בשנת 2000. האישה, החולה במחלת נפש, השליכה מחלון דירתה בקומה השלישית את בנה התינוק (בן ארבעה חודשים) היישר אל מותו, וזאת לאחר שניסתה לחנוק אותו בכרית. לאחר דיונים משפטיים רבים והתלבטויות בקרב שופטי המחוזי והעליון, היא הורשעה בהריגת התינוק ולא ברציחתו. כעת, קבע בית המשפט לענייני משפחה בחיפה, כי היא תוכל לרשת את התינוק, למרות שהרגה אותו.

אביו של התינוק (שהתגרש מל') הגיש לבית המשפט בקשה להכריז עליו כיורש הבלעדי שלו. באמצעות עו"ד ענבל קרן-קצב הוא הסתמך על סעיף 5 לחוק הירושה, הדן באנשים הפסולים לרשת, וקובע בין היתר ש"מי שהורשע על שגרם במתכוון למותו של המוריש או שניסה לגרום למותו", פסול מלהירשם כיורש. ל', טען האב, הורשעה כי גרמה במתכוון למותו של המנוח ולפיכך היא פסולה מלרשת אותו.

לדבריו, אמנם העליון המיר את סעיף ההרשעה של ל' מרצח להריגה, אולם בפסק הדין נכתב ש"יש לראות במעשיה להמתת התינוק, המתוארים בפסק הדין, כוונת קטילה ספונטנית המספיקה להרשעתה בהריגה".

ל' הגישה התנגדות למתן צו ירושה. באמצעות עו"ד עופר כהן טענה, כי התביעה הוגשה בחוסר תום-לב וניקיון כפיים ומתוך מטרה פסולה, מאחר שהתינוק היה רק בן ארבעה חודשים, מחוסר כל נכסים, רכוש וזכויות. מטרת הבקשה, לטענתה, היא לעשוק אותה, לאור ההליכים המתקיימים בין הצדדים בנוגע לפירוק השיתוף ביניהם ולפיכך יש לדחותה.

לטענתה, סעיף 5 אינו חל כאן, משום שלא התכוונה לגרום למות המוריש. גם היא בחרה בציטוט אחר מפסק הדין של העליון בעניינה, בו נאמר שהיא עשתה את המעשה "כתגובה רגעית בלתי שקולה, שנבעה ופרצה מתוך לחץ נפשי חריף, אשר החריף בשל חרדה והפך לזעם", ותגובה זו לטענתה אינה תואמת את דרישת הסעיף, לפיה גרימת המוות נעשתה "במתכוון".

עוד טענה, שמעולם לא גרמה ולא התכוונה לגרום למותו של המוריש הפוטנציאלי, מאחר שבנה הפעוט לא נתפס בעיניה ככזה וגם היא לא תפסה עצמה כ"יורש פוטנציאלי" של המנוח. ל' הפתיעה וטענה שדווקא האב פסול מלרשת את הפעוט, משום שיש לראות בו כמי שסייע במתכוון להמתתו היווה גורם מכריע וחיוני ברצף הנסיבות ההכרחיות לגיבוש העבירה. לחלופין, ביקשה ששניהם יירשמו כיורשים במשותף.

למי שתוהה מדוע בני הזוג התקוטטו על ירושת תינוק בן ארבעה חודשים, שמן הסתם אין לו כל נכסים, התשובה מסתתרת, כנראה, מאחורי תביעה נזיקית שהגיש האב נגד ל', ובאמצעות הליך הירושה הוא ביקש להכשיר את הקרקע. ברגע שהוא נרשם כיורש, מתרחבות עילות התביעה הנזיקיות שהוא יכול לתבוע פיצוי מכוחן. כך למשל, העיזבון יכול לתבוע פיצוי בגין קיצור תוחלת חיים והוצאות לוויה, קבורה ומצבה.

השופטת אלה מירז קיבלה את התנגדותה של ל' וקבעה שהיא כשרה לרשת. מירז קיבלה את טענתה, לפיה לא בכל מקרה של הרשעה בהריגה היורש הפוטנציאלי ייפסל לירושה, אלא על בית המשפט לבחון את פסק הדין הפלילי ולהחליט מה היתה הסיבה להרשעה. "מעיון בנוסח סעיף 5 עולה", פסקה השופטת, "כי המחוקק הותיר לבית המשפט מרחב של שיקול דעת בפרשנות הסעיף, על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. לו היה סבור המחוקק כי בכל מקרה בו אדם הורשע בהריגה - פסול מלרשת אותו, היה מנסח את הסעיף באופן שונה וקובע מפורשות כי מי שהורשע על-פי סעיף 298 לחוק העונשין, יהא פסול מלרשת".

היא ציינה, שלפי פסיקת העליון, קיימים שני סוגים של מצבים נפשיים המספיקים להרשיע אדם בהריגה: האחד- גרימת מוות בכוונה אשר אינה עולה כדי רצח; השני - מצב נפשי של פזיזות. השאלה היא "האם אדם שהורשע בהריגה, כאשר לא חפץ בתוצאה ולא התכוון לה, אלא שהיה צריך להיות מודע לתוצאה זו, הינו מי 'שגרם במתכוון למותו של המוריש', או שמא ניתן לפרש סעיף זה בחוק הירושה בדרך אחרת".

היא ציטטה מספרו של פרופ' שמואל שילה, "פירוש לחוק הירושה", שם נאמר כי "לא כל הרשעה בהריגה תגרור ממילא פסלות בנוגע לירושה", אלא יש לבחון את סיבת ההרשעה. מירז קבעה, כי "הבדיקה הפרטנית של כל מקרה, על עובדותיו, היא העיקר ועל פיה ייקבע אם היורש המסויים בא או אינו בא בגדרו של סעיף 5. בבדיקה זו על השופט להתחקות לא רק אחרי המסכת העובדתית המיוחדת למקרה, אלא גם על המשמעות המשפטית שנודעת לה, על רקע היסודות המרכיבים את העבירה בה הורשע היורש לפי החוק והפסיקה".

לאחר שבחנה את דברי השופטים בשני הערעורים שנידונו בעליון (על ההרשעה ועל חומרת העונש), ציינה מירז ש"עולה התחושה כי השופטים סברו שהמערערת הושפעה ממצבה הנפשי ומעשיה שיקפו תגובה רגעית, בלתי שקולה, שיש קושי רב בלמצוא בה את היסוד של 'גרימה במתכוון למותו של המוריש' במובן האזרחי של סעיף 5".

לדבריה, ל' "המיתה את תינוקה שעה שהיתה נתונה בלחץ נפשי חריף, שעה שזעקה לעזרת כל הסובבים אותה, כולל הפסיכיאטר המטפל, בעלה התובע ובני משפחתה, זעקה שלא קיבלה כל מענה. משלא נענתה זעקתה, הלחץ, החרדה והזעם, הביאוה למעשה הקטילה הנורא.

"לאחר עיון בפסקי הדין הפליליים, אין ספק בליבי כי ל' לא התכוונה לגרום למותו של תינוקה במובן סעיף 5, באופן שתהיה פסולה מלרשת אותו. ל' פעלה מתוך דחפים בלתי נשלטים ומאחר שאף אחד ממקורביה כולל התובע, לא שעה לעזרתה, למרות תחינותיה, עשתה את המעשה הנורא ללא כוונה נשלטת. מכלול עובדות אלו מהווה נסיבות מיוחדות המחריגות את תחולת סעיף 5".

עו"ד אבנר זינגר, המתמחה בדיני משפחה, אומר כי פסק הדין מוצדק. "מטרת המחוקק בסעיף 5 היתה שחוטא לא ייצא נשכר", הוא אומר. "לא היתה כוונה לעשות סדר חברתי, שאם ביצעת עבירת הריגה, החברה תעניש אותך גם בירושה. השופטת כלל לא בחנה זאת, משום שהסיקה מפסקי הדין בעליון בעניינה של ל', שאם לא היתה כוונה בהריגה לצורך ההליך הפלילי, קל וחומר שלא היתה כוונה לצורך הסעיף האזרחי".

לדבריו, "ייתכן ששופטים אחרים היו מסיקים מדברי השופטים בעליון שכן היתה כוונה במעשה ההריגה של ל', אולם גם אז התוצאה כנראה לא היתה משתנה, משום שכשמדובר בתינוק חסר רכוש, לא סביר שהרצון לרשת אותו הוא שעמד בראש מעייניה של ל' בזמן ההריגה" (עז' 2320/05). "