למרות שהרבה ממלכתיות לא הייתה שם, האסטרטגיה שהתוו יועציו של הנשיא הנבצר משה קצב בנאום ה"זה לא אני זו התקשורת", התבררה כמבריקה. עם מספרים אי אפשר להתווכח. על פי סקר של ערוץ 10, לאחר הנאום רק 47% מהציבור היו בדעה שקצב אשם, לעומת 73% לפני הנאום. קשה להיזכר בנאום בודד שהצליח להסיט את דעת הקהל הציבורית במימדים שכאלה.
אלא שהיכן שיש מנצחים, ישנם גם מפסידים - אם משה קצב ניצח הרי שהתקשורת היא זו שהפסידה.
לא היה כאן הימור פרוע. ראשית, לקצב לא היה הרבה מה להפסיד, בבחינת "תמות נפשי עם התקשורת". שנית, לכל יועץ תקשורת מתחיל ברור כי די בסיכה קטנה כדי לפוצץ את בלון האנטגוניזם שהציבור חש כלפי התקשורת. הם גם לא המציאו את השיטה - כולם זוכרים את הקמפיין "הם מ-פ-ח-ד-י-ם" של נתניהו כנגד התקשורת, שעשה לו רק טוב. אגב, סביר להניח שלאור הצלחתו של קצב, נראה פוליטיקאים נוספים מאמצים את השיטה.
רק לאחרונה, לאחר מלחמת לבנון השנייה, ביטא הציבור את תחושותיו כלפי התקשורת. בסקר בפיקוחו של פרופסור גבי ויימן מאוניברסיטת חיפה עלתה תמונה מדאיגה - 47.2% מהציבור סברו שהביקורת התקשורתית בזמן המלחמה פגעה במורל העורף, 66.2% קבעו כי בערוצי התקשורת השונים הופיעו יותר מדי פרשנים ומומחים, ו-49% מהציבור מאמינים שהביקורת פגעה במוטיבציה של החיילים להילחם באויב.
האם התקשורת כשלה גם במקרה של קצב? נראה שכן. קצב לא היה יכול לבקש בנאומו תפאורה טובה יותר לטענותיו כלפי התקשורת, מאשר דמותו הזחוחה של העיתונאי גדי סוקניק, שניסה לקטוע את דבריו. אם לא די בכך, הרי שבעקבות הנאום הציבור הרגיש כי במידה מסוימת, התקשורת הוליכה אותו שולל - הכיצד, שאל את עצמו הציבור, אנחנו סבורים שקצב כל כך אשם, כאשר באופן פורמלי עדיין אפילו לא הוגש כתב אישום נגדו. התשובה היא שהתחושה הזו מבוססת על דיווחי התקשורת.
אם להיות כנים - הרי שקשה להאשים את הציבור באנטגוניזם שלו כלפי התקשורת. הרושם שעולה לאחרונה הוא שעיתונאים ופרשנים לא מעטים חורגים הרבה מעבר לתפקידם העיתונאי ואולי מבלי לשים לב, חובשים את הכובע של חוקרים/שופטים ובמקרים מסוימים גם המוציאים אל ההורג. כך היה בסיקור מלחמת לבנון וכך היה גם בסיקור פרשת קצב.
למרות שהפוליטיקאים אינם זוכים להערכה יתירה בקרב הציבור, אותו הציבור עדיין מצפה מהתקשורת שתנהג בהם בהגינות ותיתן להם את הכבוד המינימלי. הציבור מצפה מעיתונאי המראיין פוליטיקאי שייתן לו גם לסיים את דבריו ושלא יתיימר לחקור, לשפוט ולגזור את דינו בשידור חי. זה אולי מסביר את הסימפטיה שהציבור חש כלפי המראיין המתחשב, יאיר לפיד, וצמד ה"קלילים" לונדון וקירשנבאום, לעומת יחסיו המורכבים עם העיתונאית העובדתית אילנה דיין וחורץ הגורלות ניסים משעל.
התקשורת, כצפוי, לא עצרה לאחר נאומו של קצב לשאול האם והיכן טעינו. ביום שלמחרת הנאום התמקדו כל אמצעי התקשורת באי הדיוקים שהיו בדבריו של הנשיא. אתר האינטרנט ynet אף הגדיל לעשות וחישב "כמה תעלה פרישתו של קצב למשלם המסים".
כוחה של התקשורת הוא בעצם נקודת החולשה שלה. מצד אחד בכוחה להשפיע ולשנות את דעת הקהל הציבורית ולחרוץ גורלות לכאן או לכאן, אך מצד שני, הציבור רוצה לקבל את האינפורמציה ולהחליט בעצמו.
כדאי לתקשורת לבדוק את עצמה, להקשיב יותר לרחשי הציבור ולבחון מחדש את מערכת היחסים עימו. כי בסופו של דבר, זהו אותו הציבור שאמור לצרוך אותה. או שלא. "
הכותב הוא יועץ אסטרטגי
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
