הגיבורים החדשים של איסטווד

"מלחמת העולם הראשונה הייתה אמורה להיות המלחמה שתשים קץ לכל המלחמות" אמר קלינט איסטווד במסיבת עיתונאים, "אבל אז באה מלחמת העולם השנייה והיא הייתה אמורה להיות זו ששמה קץ לכל המלחמות. חמש שנים מאוחר יותר, מלחמת קוריאה. מספר שנים אחר כך, וייטנאם. וכמובן יוגוסלביה, מלחמת המפרץ הראשונה, השנייה, זה לא אומר דברים טובים על האנושות".

איסטווד ביים השנה שני סרטי מלחמה אנטי-מלחמתיים, אולי בתקווה שסרטים אלה ישימו קץ לכל המלחמות. "גיבורי הדגל" ו"מכתבים מאיוו ג'ימה", מתארים את הקרב על איוו ג'ימה בין ארה"ב ויפן ב-1944.

הסרט הראשון מראה את הקרב מנקודת המבט האמריקנית. הסרט השני חוצה את קווי האויב ומראה לנו את הצד היפני. שני הסרטים מתמזגים לכדי יצירה קולנועית אחת רבת מימדים המנסה להראות לנו, בין היתר, את האבסורד שבמלחמה.

"שני הסרטים האלה לא עוסקים באיזה צד ניצח ואיזה צד הפסיד, אלא במה שהמלחמה עושה לבני האדם. אני חושב שזה מאוד חשוב לספר את סיפור הקרב משני הצדדים כי חשוב להבין שבמקרה הטוב ביותר, מלחמה זה משהו עקר וחסר ערך, כי אנשים מנסים להרוג אנשים, שבנסיבות אחרות יכלו להיות חברים מאוד טובים שלהם.

"במהלך התחקיר שעשיתי ל-'גיבורי הדגל' התחלתי להתעניין בגנרל קוריבאיאשי, ושאלתי את עצמי איזה מן בן אדם הוא היה, שהגן על האי הזה בצורה כל כך אכזרית אבל גם מאוד חכמה, כי הוא חפר מנהרות לאורך כל האי ושם את כל האנשים שלו מתחת לאדמה.

"קניתי ספר על קוריבאיאשי, וזה היה ספר מכתבים לאשתו, לבת שלו, לבן שלו. הרבה מהם מהתקופה שלפני המלחמה, כשהוא היה שליח של יפן בארה"ב. הוא היה אדם מאוד רגיש, מאוד משפחתי. הוא היה טיפוס מאוד מיוחד. הוא אהב את אמריקה, והוא חשב שזו טעות לצאת למלחמה נגד ארה"ב.

"אני מספר את הסיפור משתי הפרספקטיבות, והתקווה שלי היא שהסרטים יתארו את הדברים המשותפים שיש לשני הצדדים, ויאפשרו לנו להתבונן בזמן מאוד קשה בהיסטוריה שלנו בעיניים חדשות."

מפתיע לשמוע את איסטווד מדבר מילים כה ליברליות. ידוע שהכוכב, שהחל את הקריירה שלו כסמל המאצ'ו האולטימטיבי, כיהן שנתיים כראש העיר כרמל בקליפורניה, בחסות המפלגה הרפובליקנית. איסטווד רכש דימוי של גבר קשוח, מחוספס וחסר רחמים, כשגילם על המסך דמויות רבות של קאובוי, הבולט ביניהם בסרט "הטוב, הרע והמכוער", וכמובן, כשגילם את הארי קלהאן, הידוע גם בשם "הארי המזוהם", בסדרת הסרטים על השוטר, שחושב כי הממסד מתייחס לפושעים בצורה סלחנית ורכרוכית מדי.

"עם זאת, השקפותיו הימניות של איסטווד הולכות ומטשטשות ככל שהשנים עוברות. מאז 1992 החל איסטווד להפוך מכוכב סרטי פעולה מאצ'ו לאחד הבמאים המוערכים והמרשימים ביותר בתולדות הקולנוע. בשנים האחרונות כל סרט חדש שלו הוא אירוע, וכל עבודה חדשה שלו מזכה אותו בפרסים רבים, מועמדויות וזכיות באוסקר. גם השנה, "מכתבים מאיוו ג'ימה" מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר ואיסטווד - לבמאי.

"אני לא ימני ולא שמאלני", הוא מסביר. "בחלק מהדברים אני מזדהה עם הימין, ובחלק עם השמאל. אני לא צפוי. וחוץ מזה, אין שום דבר רע בלהשתנות. אין שום דבר רע בלעדכן את תפיסות העולם שלך ככל שאתה מתקדם בחיים. אם אני מגיע לנקודה, שבה אני תקוע, או לא לוקח על עצמי אתגרים חדשים, אז יתכן שעדיף שאלך לשחק גולף ולא לעשות יותר קולנוע".

בגיל 76 איסטווד לקח על עצמו אתגר חדש וענק. לא רק שהוא צילם שני סרטים במקביל, אלא גם מדובר בשני סרטים גדולי פרופורציות עם סצינות קרב ענקיות, הרבה אתרי צילום, הרבה דמויות ואחד מהם דובר יפנית. בנוסף, איסטווד לא הסתפק בלביים את הסרטים שלו, הוא גם הלחין להם מוזיקה.

"אחרי שעשיתי את 'מיסטיק ריבר' התכוונתי לקחת זמן לנוח, אבל אז קראתי את 'מיליון דולר בייבי' ואמרתי 'אוי, אני חייב לעשות את זה'. בנוגע ל-'גיבורי הדגל', ניסיתי להשיג את הזכויות לספר, אבל חברת 'דרימוורקס' רכשה אותן לפני. יום אחד פגשתי את סטיבן שפילברג והוא הציע לי לביים את הסרט בשבילם. אז אמרתי לו - כן, זה מוצא חן בעיני, ולחצנו ידיים. הרעיון ל-'מכתבים מאיוו ג'ימה' נולד במהלך התחקיר ל-'גיבורי הדגל'".

אי אפשר שלא להעריך את איסטווד, שבגיל בו הוא אמור לשבת בבית ולספור את הכסף שעשה, להסתכל על האוסקרים בהם זכה ולהעלות זכרונות, הוא מעדיף לאסוף את כוחותיו ולצאת לצלם את שני הסרטים הגדולים ביותר שעשה אי פעם. מה שיותר מעורר הערכה זה שהתוצאה פשוט מבריקה. איסטווד מצליח לחדש ולרענן את סרטי המלחמה ולנסח אותם מחדש.

"גיבורי הדגל" אינו ממש סרט מלחמה, אלא דרמה אנושית על רקע מצב מלחמתי. נקודת הפתיחה של הסרט היא התמונה המפורסמת של הקרב על איוו ג'ימה. תמונה בה חמישה חיילי מארינס וחובש קרבי מחיל הים מניפים את דגל ארה"ב על הר סוריבאצ'י. בתחילת הסרט נאמר שהתמונות הן אלה שמנצחות את המלחמות, ולא הצבא. כי התמונות הן אלה שעוזרות לעצב את דעת הקהל, הן אלה שמפרשות את מה שקורה והן אלה שקובעות את הזיכרון הלאומי של הקרב.

מייד עולות לראש תמונות מפורסמות מהמלחמות שלנו. הצנחנים שבוכים בכותל המערבי, הידיים המוכתמות בדם שמגיחות מהחלון בזמן האינתיפאדה השנייה, או אפילו צילומים ממלחמת לבנון השנייה - והמתוקשרת.

אין בסרט אמירות פוליטיות על המלחמות של ימינו. זה לא סרט ביקורתי על מלחמה ספציפית, ולא אלגוריה על מלחמת עיראק. "גיבורי הדגל" מעלה שאלות על נושאים כמו חוסר המשמעות שבכל מלחמה באשר היא, הפער בין אמת ומיתוס, מהי המורשת שהאבות שלנו משאירים לנו, מה הופך אדם לגיבור וכיצד החברה שלנו מתייחסת לגיבורים שלה.

"גיבורי הדגל" מראה שברגע שהתמונה הידועה מתפרסמת, החיילים שמופיעים בה הופכים לגיבורים ולסלבריטאים. לא בגלל פעולתם בקרב, אלא בגלל שהם פשוט מופיעים בתמונה. לכן, הסרט חשוב בין היתר בגלל מה שיש לו להגיד על סלבריטאיות.

אנחנו חיים בעידן של סלבריטאים. היום כולם סלבריטאים וגיבורי תרבות. החברה שלנו אובססיבית לגבי דימויים, תמונות ואנשים מפורסמים. מה שמרתק בסרט זה שאיסטווד עורך דיון על מעמד הסלבריטאיות בזמן של מלחמה ושואל שאלות על הקשר בין גבורה וסלבריטאיות.

"אחד הדברים שרציתי להעביר בסרט זה התחושה של הסלבריטאיות הכוזבת. משהו שאנחנו רואים הרבה היום", מסביר איסטווד. "בימינו כל אחד נחשב לגיבור. בשנות ה-40, הגיבורים היו אנשים שעשו מעשים יוצאי דופן והם גם היו בני אדם, בשר ודם. הגנרל פטון, אייזנהאור, גרי קופר. היו אז מעט שחקני קולנוע, שהיו סלבריטאים אמיתיים. לעומת זאת, היום אתה צריך לנסות ולפענח את המצב, כי כל אחד כוכב גדול.

"היום מישהי הופכת לכוכבת רק בזכות זה שהיא היורשת של איל בתי מלון או מישהו הופך לגיבור אחרי שהשתתף בתוכנית ריאליטי", אומר איסטווד על האבסורד של דמויות כפריס הילטון, או כוכבים נולדים בטלוויזיה.

איסטווד, שגילם גיבורים רבים על המסך בעבר, מצביע על כך שהעיסוק שלנו בסמלים תרבותיים ותמונות, הוא לא תמים. בעקבות 9.11, מלחמת עיראק, האסון בניו-אורלינס וכו', אמריקה נכנסה לתקופה בה היא עסוקה בהמצאת גיבורים חדשים כל הזמן.

זה לא מקרה, שסרטי גיבורי-על כה פופולאריים בשנים האחרונות, וזה לא מקרה, שכל כך הרבה תוכניות טלוויזיוניות עסוקות בלמצוא ובלהמציא כוכבים חדשים. בעידן שכזה, איסטווד מעז לצאת נגד הזרם ולהציג לנו סרט חכם, שמטיל ספק במושג הגבורה, ומבקר בחריפות את החברה המונעת על ידי דימויים, אשליות וסמלים תרבותיים.

ב"גיבורי הדגל" איסטווד מראה כמה שהסמלים הלאומיים והתקשורתיים כוזבים ועקרים, ואומר משהו מאוד פשוט: אנחנו כל כך עסוקים בגיבורים, שאנחנו שוכחים מבני האדם. ולכן, הוא מזהיר אותנו: "תמיד סיקרנו אותי האנשים שגילו דברים על קרובי המשפחה שלהם זמן רב לאחר מה שקרה, כי הם לא דיברו על זה. ראיינתי הרבה ותיקים ממלחמת העולם השנייה על הקרב הזה ועל קרבות אחרים, ודווקא אלה שהיו בחזית ועברו את הדברים הקשים ביותר, היו אלה שדיברו הכי פחות על פועלם.

"לכן, אני יכול לחתום לך, שאם אתה שומע מישהו מתברבר על כל החוויות שלו בקרב, קרוב לוודאי, שהוא היה רק איזה פקיד איפשהו בעורף". "