הרקוויאם שלנו

כל הכבוד ל-YES. חברת הלוויין הצליחה, בעזרת טדי הפקות, להרים סדרת מופת טלוויזיונית. יש לה את כל המרכיבים הדרושים להצלחה: מפיקים ממולחים ומנוסים, סדרה ארוכה של כוכבים שלא יוצרת תלות בטאלנט אחד, אלא מאפשרת לוותר על מישהו אם הוא מעלה דרישות מופרזות ולהחליפו באליל נוער אחר; רצועה יומית קבועה; תוכן רדוד ונוטף סקס ותככים; והכי חשוב - תהודה תקשורתית. הסדרה "השיר שלנו" הפכה למותג. היא מוזכרת בכל מקום החל מטורי הרכילות וכלה בעמודים האחוריים של הצהובונים היומיים, ורק נותנת יותר לגיטימציה לסדרה, וגם לכל מי שכותב עליה. פשוט נפלא.

יש רק אלמנט אחד שאפשר לומר שהוא שנוי במחלוקת: קהל הצופים של הסדרה. עבור היוצרים, אין ספק שקהל יעד צעיר הוא רק עוד מאפיין מוצלח של המוצר. אבל מה לגבי הציבור?

מי שיש לו ילדים ודאי מכיר את זה: "השיר שלנו", כך נדמה, הפכה למכנה המשותף המחבר בין כל הילדים באשר הם. ממש כור היתוך. היא משודרת ב-YES מדי ערב בשמונה ועשרים, יש שידורים חוזרים גם בערוץ 2, ומי שבכל זאת מפספס, יכול לצרוך את כל החומרים האיכותיים והחשובים שמוקרנים בה באמצעות האינטרנט.

הסדרה הזו הפכה נורמת צפייה. נתונים לא רשמיים מראים, שלסדרה יש רייטינג יומי של כ-6%, מספר נאה מאוד עבור ערוץ כבלים/לוויין, אך ההדהוד שלה גדול בהרבה מאחוזי הרייטינג. "לא כדאי לכם להתחיל", מצעפת מבט נינט בפרומו המתוחכם. "אל תתחילו, כי זה פשוט ממכר", אומרים חבריה המצודדים. הכול נכון. הבעיה היא, שחלק ניכר מהצופים בסדרה הזאת הם ילדים, ואילו האושיות החינוכיות במדינה החליטו שכל מי שמלאו לו שמונה שנים כבר לגמרי כשיר לצפות בה. אמנם מועצת הכבלים יכולה תמיד להתכסות בכך שחלק מהפרקים מוגבלים לצפייה לגיל 14, אבל ברור שבפועל חוסר העקביות הזו מבלבלת, במיוחד כששעת השידור נשארת מוקדמת.

ומה רואים על המסך? בגדול, אפשר להגדיר את זה כ-40 דקות של בורדל. אמנם המילה "זיון" על הטיותיה לא נאמרת מפורשות אף פעם, אבל כולם שוכבים עם כולם, בוגדים בכולם, מרמים את כולם, מתנשקים בלהט עם כולם, מנסים להתאבד בתורם או סתם יורים זה בזה. הכול, עד הפרק הבא, כמו בכל טלנובלה שמכבדת את עצמה.

התופעה של "השיר שלנו" אינה מוזרה כל כך. התופעה המוזרה הרבה יותר, היא שלאף אחד לא אכפת מזה. רק לפני כארבע שנים הוקרנה פה סדרת מופת אחרת, מבית דורי מדיה גרופ, בשם "המורדים". זו, משום מה, זכתה לקול צעקה רמה מצד הציבור. איך נותנים לילדים לצפות בחומר כזה? ההורים התלוננו, התקשורת התגייסה לטובתם, עד שאפילו הרגולטור הבין שעליו לעשות מעשה. "המורדים" דאז הוגבלה לצפייה מגיל 14 ומעלה ושעת השידור של הסדרה עלתה צפונה.

בעיניים בלתי מקצועיות, בכל הקשור לרמת הזילות של הטלנובלות, "השיר שלנו" לא נראית טובה יותר מאשר "המורדים". אולי אפילו גרועה ממנה. אך מועצת הכבלים והלוויין לא פוצה פה וכך גם הרשות השנייה. החבר'ה שם כנראה עסוקים מדי כרגע בגיבוש הנהלים הסופיים להתרת עוד קצת תוכן שיווקי.

מדוע לא עושה הרגולטור שום דבר בעניין? הרי הוא קיים לצורך שמירה על האינטרסים של הציבור, לא? ובכן, הרגולטור לא עושה דבר, משום שהציבור אינו מתלונן. וברגע שאין תלונות, כך נראה, הכול לגיטימי.

האם הפכנו לקהי חושים עד כדי כך ששום דבר כבר לא מטריד אותנו? ששום דבר כבר לא גורם לנו להרים טלפון או לשלוח איזה מייל שזה חומר לא ראוי לילדים ושכדאי לעשות משהו בנדון?

כנראה שבמדינה, שבה קצב האירועים מכביד על היכולת לספוג עוד תקרית כי הציבור כבר עייף ומותש, התשובה היא כן. נראה גם, שבמדינה שבה החיים האמיתיים מתמודדים בכבוד ואף עולים על הטלנובלה הכי מופרכת בעיר, עם ראש ממשלה שנחקר על ימין ועל שמאל, עם נשיא שמואשם באונס ושר משפטים שמורשע במעשה מגונה, "השיר שלנו" היא בעצם סדרה חינוכית, כמו בייבי מוצרט.