"ישראל בדרכה למדינת משטרה"

חיים רמון נכשל במעשה שאומנם איננו ראוי, אך לא הצדיק העמדה לדין פלילי. היועץ המשפטי ופרקליט המדינה נכשלו בהעמדה לדין ללא יסוד מספיק. אולם הכישלון החמור ביותר הוא של בית המשפט, שבמקום להגן על מי שלא היה מקום להעמידו לדין, החליט להרשיעו ולהרוס את חייו ללא יסוד מספיק בחומר הראיות.

היה בתיק חומר אובייקטיבי שתמך דווקא ברמון... עובדה היא שבמקרה של רמון לא הופיעה אף מתלוננת נוספת, דבר המצביע על חוסר הסבירות שרמון יחליט לפתע לנשק מישהי שהוא יודע שאיננה מוכנה לכך.

ראיה מוחצת נוספת היא הצילום, שבו נראית המתלוננת מחבקת את רמון כשידה מקיפה את בטנו. זו איננה תמונה של פקידה השומרת דיסטנס משר. זהו צילום שעליו ניתן לומר שתמונה אחת שווה אלף מילים.

לכך מצטרף גורם נוסף. רמון ויתר על שימוע וביקש לברר את דינו במהרה. הוא היה משוכנע בחפותו, וכנראה האמין שאם הוא אכן איננו אשם, הוא בוודאי יזוכה. ובכן, חיים רמון אשם באשמה חמורה אחרת, אשמת התמימות. היה עליו לדעת שאחוז ההרשעות בישראל הוא כ-95%.

פסק הדין לוקה בחד צדדיות. כל עובדה לטובת הנאשם זוכה להסבר המבקש להחלישה, וכל עדות לטובת הנאשם נפסלת מיד. לעומת זאת, עובדות שיש להן פנים לכאן או לכאן זוכות תמיד לפירוש לרעת הנאשם.

מזכיר הממשלה, ישראל מימון, סיפר שגם לו הציעה המתלוננת לנסוע איתה לקוסטה ריקה, ושהם יוכלו לעשות חיים ביחד. הוא הגדיר את השיחה כ"פלרטוט בעל אספקט מיני". דבר השיחה לא הוכחש. אולם בית המשפט מתקשה להבין כיצד מזכיר הממשלה מפרש שיחה כזו כשיחת פלרטוט בעלת גוון מיני. ואילו אני סבור שכך בדיוק היו מבינים זאת מרבית תושבי ישראל.

הרושם המתקבל מחוסר האיזון בהתייחסות לראיות ומההתבטאויות הקיצוניות כלפי רמון הוא שבית המשפט מנסה באמצעות לשון חריפה לחזק תיק חלש ובעייתי, שאיננו מצדיק הרשעה. ואילו הדרישה להוכחה מעל לכל ספק סביר, כתנאי להרשעה, נעלמה ואיננה.

נאמן לשיטתו דוחה בית המשפט כל פירוש לטובת הנאשם באמרו: "מדובר בתיאוריה שאינה מעוגנת בחומר הראיות ואין לה אחיזה במציאות. מתוך ניסיון חיינו לא מצאנו מקרה בו אדם מתחרט על מעשה שעשה מרצונו ומגיב בסערת נפש וברעד בגוף, כפי שהגיבה המתלוננת". די לומר שמטבע הדברים תיאוריה כזו איננה מושתתת על ראיות. גם ניסיון החיים של השופטים רחוק מלשכנע.

אין בפסק הדין דבר היכול להפיג את הרושם השורר בציבור, כי איש מלבד רמון לא היה עומד לדין על פרשה מעין זו.

בית המשפט מתייחס לשערורייה של אי-העברת החומר הנוגע להאזנות הסתר להגנה. אולם הוא מסתפק בכך שניצב דנינו הבטיח שהתקלה תיבדק לאחר סיום ההליך המשפטי. לא נאמרת אף מילה על הצורך בבדיקה חיצונית שאיננה תלויה לא במשטרה ולא בתביעה הכללית. אין גם אף מילה על הפסול שבעצם קיומן של האזנות סתר בתיק כזה. בעיניי ראוי לברר מי אחראי לבקשה הבלתי מוצדקת להאזנת הסתר, וכיצד אושרה בקשה זו על-ידי נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב, השופט גורן. בית משפט זה הוא היושב בערעור על פסקי דינם של שופטי רמון.

פסק הדין מסתיים בהתקפה על התקשורת ונאמר בו כי "בתיק זה נחצו כל הקווים האדומים. אולם בתיק זה, כמו במרבית התיקים הציבוריים, נפתח הדיון בתקשורת בהשמעת גרסת המשטרה. התופעה יוצאת הדופן היתה שתיק רמון הוא כה מקומם, עד שהפעם השתכנע הציבור כי נעשה מעשה שלא ייעשה, ולא ייפלא שהדבר בא לביטוי בתקשורת.

בית המשפט מוסיף ביחס לכך כי "ראוי שהאחראים על מערכת אכיפת החוק ייתנו דעתם לאותן תופעות פסולות וינקטו בצעדים הדרושים". מה בדיוק אמור היועץ המשפטי לעשות? להורות על חקירת עצמו וחקירת פרקליט המדינה על הופעותיהם בתקשורת? ואולי להורות רק על חקירת כל היתר?

התנהגות התביעה, ההרשעה הבלתי משכנעת בתיק זה, ההתבטאויות הקיצוניות בפסק הדין והפסילה הגורפת של כל עדות וכל עובדה התומכת ברמון, יערערו עוד יותר את מעט האמון שנותר במערכת אכיפת החוק. במהלך המשפט הזדמן לי להיפגש עם מספר שופטים מכהנים ובדימוס. שמעתי מהם שאף שנראה להם שאין מקום להרשעה, ברור להם שרמון יורשע.

רוממות שלטון החוק וזכויות האזרח הן בגרונם של בתי המשפט. המציאות שונה לחלוטין. ישראל נמצאת בדרכה למדינת משטרה. הגשת כתב אישום חורצת כמעט תמיד את גורל הנאשם. סיכויי הזיכוי הם דלים ביותר. דיני הראיות רוככו בצורה המקלה עד מאוד על השגת הרשעה גם במקרים מפוקפקים... כך יכולה התביעה למצוא כמעט אצל כל איש ציבור שתבחר דופי כלשהו שניתן להגדירו כעבירה פלילית ולעצום את עיניה כשמדובר באחרים.

חברי הממשלה וחברי הכנסת כפופים למעשה ליועץ המשפטי, הפועל בחסות בתי המשפט... הם מבינים שבידו להגיש כתב אישום נגד איש ציבור או חבר כנסת, ובכך להביא לחיסולו.

הדמוקרטיה הישראלית פועלת איפוא רק למראית עין. אנו עדים למעבר הכוח והשלטון למקום אחר. זוהי המהפכה האנטי-דמוקרטית המתרחשת תחת דגל המשפט".