שיר אהבה. זה כל הסיפור

מעט שירים בתרבות הפופולרית זכו למעמד-על כמו "רק את" (ואת בלבד) של ה"פלטרס", הלהקה שהוקמה בלוס-אנג'לס ב-1953, ושלוש שנים אחר-כך זינקה לפסגות הצלחה חריגה בזכות שיר אהבה אחד.

Only You And You Alone נשען על מסורת של גוספל ובלוז, עם הרמוניות קוליות סוחפות. הכיר את השיר כל מי שגדל בשנות החמישים, כל מי ששמע רדיו בשנות השישים, כל מי שראה את "אסקימו לימון" בשנות השבעים (או את אחת הסצנות המוצלחות ב"מר באום" של אסי דיין) וכן כל מי שצופה בפרסומות במאה ה-21.

Love me tender אלביס פרסלי, 1963

אלפי גברים חיקו את התסרוקת ואת נענועי האגן ונשים פשוט נמסו מקול הזהב שלו. אלביס היה זמר עם קול ענק ויוצר עם כישרון כתיבה קטן מאוד. בכל זאת, מעניין שדווקא אחד משיריו המפורסמים ביותר, מגדולי שירי האהבה בהיסטוריה, "אהביני ברכות" - הוא מהשירים הבודדים שהאיש והאגדה כן השתתף בכתיבתם.

Elton John, Your Song, 1970

אף אחד לא ידע אז, בתקליט השני שלו, שאלטון ג'ון מעדיף גברים. ספק אם זה היה משנה משהו בנוגע לקריירה שלו, אבל אלטון ג'ון לא נחשף בשמו האמיתי (רג'ינלד ווייט) ובהעדפותיו המיניות וגם את כתיבת הטקסטים שלו הפקיד בידי ברני טאופין. כך או כך, שיר האהבה המדהים הזה הפך מהר מאוד לסוג של קלסיקה. זה השיר ששינה את מצבו של אלטון ג'ון ב-180 מעלות. מאלמוני גמור, עוזר טכנאי באולפן שנכשל באודישן ל"קינג קרימזון", הפך בן-לילה לכוכב ענק שכולם תולים בו תקוות. הרומנטיקה המלנכולית של כל הקריירה האלטון ג'ונית צרובה בדי.אן.איי של השיר הזה, שהיה הלהיט הראשון שלו ושהוליד ז'אנר שלם של בלדות לפסנתר דומות, שניסו לחקות את ההצלחה. זה גם לא הפריע לאף אחד לאהוב אותו (ואת השיר) כשהתברר שהוא נכתב כשיר אהבה ל...גבר.

The Most Beautiful Girl In The World, Charlie Rich, 1973

"עוד לא נולדה האישה שתתן לך סטירה על מחמאה שנתת לה", אמר פעם צ'רלי ריץ', איש אריזונה (1932-1995), האיש שתרם לארסנל של שירי האהבה הענקיים את "הנערה היפה ביותר בעולם". המעניין הוא שהשיר, במקור, בכלל לא היה שלו, אלא גרסת כיסוי שלו לשיר ישן מ-1955, שיר קאנטרי שכתבו שלושה קאובוי'ז: נוריס ווילסון, בילי שריל ומייקל ברק. רק שלפעמים צריך את האדם הנכון שישיר את השיר הנכון ושיהפוך אותו לקלאסיקה. צ'רלי ריץ' הצליח להביא את הביצוע המושלם. באותה שנה שבה כבש השיר את כל המצעדים בעולם, הוא שר אותו לאישה גוססת בבית-חולים בדרום ארה"ב, כשהוא יושב על מיטתה עם גיטרה וכובע רחב שוליים, שר בפנים שטופות דמעות, רק לה, את השיר הכי גדול שלו. היא הייתה אהובתו הראשונה ובקשתה האחרונה היתה שצ'רלי ישיר לה, ורק לה, את השיר הזה.

Annie's Song John Denver, 1974

השיר של אנני הפך מיד עם צאתו לאוויר העולם לסמל אמריקני, בול תרבות, שמאלץ מתוק ויפהפה, שבניגוד ל"ליילה" או "אנג'י" היה כל כולו סגידה למוסר המיני המוחלט והנאמנות לאישה החוקית. זה קרה ב-1974, כשג'ון דנבר הוציא אותו לראשונה. ההשראה המאוהבת נחה עליו דווקא כשהיה לבדו בסקי בשווייץ וגעגועיו לאשתו הטרייה, אן מרטל, גרמו לו לכתוב (לדבריו, בתוך 20 דקות בלבד השיר היה מוכן) את אחד משירי האהבה הגדולים של שנות השבעים. "את ממלאה את חושיי", דנבר שר, ומיליוני נערות עצרו נשימה, הזילו דמעה ורצו לקנות את הסינגל (מיליון עותקים נמכרו ממנו תוך חודשיים באמריקה בלבד) ואחר-כך גם את האלבום כולו, Back home again.

The Power of Love "פראנקי הולך להוליווד", 1985

הדקדנס ההומוסקסואלי של הולי ג'ונסון נשאר מחוץ לאולפן, כשהחבורה העולצת נכנסה להקליט את "כוחה של אהבה", אחד מלהיטי האהבה הגדולים ביותר של האייטיז, שיר שהפך לכותרת של עשרות אלבומי אוסף ומאות כתבות בעיתונים. השירה הנשפכת, הרומנטית, של ג'ונסון, על רקע כלי-קשת ומיתר גועשים, הזכירה זמרי עבר גדולים. זמן קצר אחרי שיצא מהאולפן התגלה לג'ונסון כי הוא נשא של נגיף האיידס. "זה שיר הפרידה שלי מהעולם", הוא אמר בעצב בראיון עיתונאי. למרבה המזל הוא חי עד היום, בזכות קוקטייל מיוחד שהוא נוטל בקביעות זה 20 שנה, אבל הוא לא סיפק עוד שיר מהסוג הזה.

Wild is The Wind דיוויד בואי, 1976

במקור כתב את השיר דימיטרי טיומקין, האיש שחתום גם על קלסיקת "אל תעזביני, הו יקירתי" שליוותה את המערבון המופלא "בצהרי יום" של פרד זינמן. "הרוח היא פראית" הוא דוגמה נפלאה לזמר שלוקח שיר של מישהו אחר, מזמן אחר, מטביע עליו את חותמו והופך אותו לשלו. הביצוע של בואי זועק לאהבה, רווי ערגה, שש דקות בגן עדן. שיר אהבה מושלם, שנולד מחדש מגרונו ומשפתיו של זמר מושלם.

Madness, It Must Be Love, 1982

מעטים יודעים, אבל את הלהיט הענק של "מדנס" כתב והלחין לאבי סיפר (Labi Siffre), משורר שחור, בן לאמא מברבדוס ולאבא ניגרי, שגדל באנגליה ושעבד כפקיד וכנהג מונית כדי להתפרנס בלונדון של סוף שנות השישים. לצד משלחי ידו האפרפרים הוא גם כתב, הלחין ושר במקור את "זו חייבת להיות אהבה", בשנת 1971. סיפר (62) שעוסק כיום באמנות קונספטואלית, ציור ושירה, כתב את השיר בכאב עצום לאישה שאותה עזב מיוזמתו "כי פחדתי להתחייב, אבל גם לא שיערתי את הכאב שייגרם לי בעקבות הפרידה הזאת". להקת "מדנס" הקליטה גירסה משלה לשיר בשנת 1982 והזמינה את סיפר להשתתף בווידיאו-קליפ שצולם לשיר. "זו הייתה מחווה יפה מצדם", הוא אמר. בסוף שנות השמונים נבחר השיר של סיפר, בביצוע של "מדנס", כ"שיר האהבה הגדול ביותר בכל הזמנים", במשאל מיוחד של רשת הטלוויזיה 1VH .

"ואני אוהב אותך כל-כך" דון מקלין, 1973

מקלין - עוד אחד שהיה כוכב ענק בשנות השבעים, ונמוג - כתב את השיר לחברתו ותוך שנה אחת הלהיט הגדול "נלקח" ממנו והוקלט בידי פרי קומו, פרנק סינטרה ורבים אחרים, שלא יכלו לעצור את התלהבותם. עדיין, גירסתו של מקלין היא המרוסנת והיפה יותר, מפני שיש בה מינון מדויק של התרגשות, יחד עם פיכחון; התאהבות אבל גם דוק קל של מלנכוליה. מורגשת בשיר המודעות המרה לכך שהקסם יפוג, מתישהו. שהאושר אינו נצחי.

"רולינג סטונס" "אנג'י", 1973

מי הייתה אנג'י? היא הייתה אישה של גבר אחר, שעוררה יצרים ורגשות בלב גבר זר שכתב עליה.

Angie, you're beautiful, but aint it time we said good-bye?

Angie, I still love you, remember all those nights we cried?

אנג'י המיתולוגית הייתה אשתו של דייוויד בואי: צלמת, אמנית, מעצבת, מארגנת מסיבות למופת. דמות ססגונית בלונדון של סוף שנות השישים ותחילת השבעים. מיק ג'אגר היה שם, בבית משפחת בואי ונפשו נכרכה בנפשה של אשת חברו הטוב. הוא לפחות לא הסתיר את זה והשיר שכתב (ונכלל באלבום "מרק ראש עז" מ-1973) נחשב לאחד משלושת הלהיטים הגדולים ביותר של הרולינג סטונס. אנג'י, אגב, פרסמה ספר ביוגרפי בשנות התשעים ובו סיפרה כיצד תפסה את מיק ג'אגר המאוהב במיטה עם בעלה, דייויד בואי.

"דרק והדומינוס", "ליילה", 1970

עוד אחד שהתאהב באשתו של החבר הכי טוב שלו הוא אריק קלפטון. השיר "ליילה" נכתב לפטי בויד, דוגמנית ורעייתו (אז) של ג'ורג' האריסון. הלהיט הענק יצא בשתי גרסאות - אחת ארוכה ומופלאה עם סולו פסנתר מיתולוגי בסופה של ג'ים גורדון והשנייה - קצרה, של 3 דקות, שמתחילה, נמשכת ונגמרת עם ריף הגיטרה החוזר, שהפך לאחד משיאי הרוקנרול בכל הזמנים. קלפטון לקח את הסיפור הזה הכי רחוק שאפשר. בויד/ליילה עזבה את ג'ורג' האריסון ועברה לחיות עם קלפטון. עד היום נחשב השיר לדוגמה ולמופת לעוצמות הרגשיות האדירות שאהבה אסורה יכולה לעורר.

"כנגד כל הסיכויים" פיל קולינס, 1983

שיר הנושא מתוך הסרט שנושא אותו שם הזניק את פיל קולינס למעמד העל שלו, כיוצר עצמאי וכיצרן של בלדות ענקיות. קולינס היה המתופף (ואחר-כך גם הזמר) של "ג'נסיס" מ-1971, והוציא תקליט סולו מצליח ב-1980. אבל שיר אהבה בסרט אמריקני נוטף הורמונים עשה עבורו את השינוי הדרמטי גם בכתיבה וגם בקריירה.

"ביטלס", "מישל", 1965

הרבה מאוד שירי אהבה גדולים הנפיקו ארבעת המופלאים מליברפול, אבל מישל, הצרפתיה הקטנה והיפה, השאירה את כולם מאחור. עם תפקיד הגיטרה המלווה, שמושפע מסירטאקי יווני, עם סולו של האריסון שנלקח ממחוזות הג'אז האלגנטי של תחילת שנות השישים ועם שירה (של פול מקרתני) שכל כולה מחווה לנינה סימון. השיר נכלל באלבום "נשמה מגומי" מ-1965 ולמעשה היה חריג במכלול הרוקנרולי של הלהקה עד אז (כמו "אתמול"). "ואני אומר את המלים היחידות שאני יודע" שר מקרתני, ותורם משפט בצרפתית. אחרי "מישל" מאות אמנים חיקו את הטריק (גרייס ג'ונס, בלונדי, רוקסי מיוזיק) ושילבו קצת שארם פראנסאווי בשיריהם.

פרנק סינטרה "מתחת לעור", 1956

יש שירים שכבר ביום לידתם הופכים לסטנדרט. משהו בהתנגנות, במהלך המלודי שאינו מאפשר התנגדות, צרוב להם ברווח שבין התווים והמלים. קול פורטר כתב והלחין את השיר הזה (גם הוא, כן כן, שיר אהבה אסורה לגבר - וכמה נוח לעשות את זה באנגלית, שפת היוניסקס, שמאפשרת להתחבא מאחוריה). אז פורטר מנסה להילחם, להתעלם, אבל זה לא הולך לו, כי האהוב נמצא בתוך לבו, מתחת לעורו, עמוק בתוך הנשמה. וכשפרנק סינטרה, קול הזהב והקטיפה, שר את זה לנשים בקהל הניו-יורקי, ההיסטריה גאתה.

I've Got You Under My Skin נכלל באלבום Songs for Swingin' Lovers! מ-1956 והוא כבר למעלה מ-40 שנה אחד משירי האהבה המוכרים והאהובים ביותר בעולם.

ג'ון לנון, "או יוקו", 1971

לנון היה ברנש טוטאלי. כשהוא רצה להעליב, הוא עשה את זה מכל הלב, וכשהוא רצה לשבור את הלב, הוא עשה את זה הכי חזק שאפשר, עם השם המפורש בתוכו: "או, יוקו"."באמצע הלילה קראתי בשמך", שר לנון בכמיהה, "באמצע החלום קראתי בשמך, באמצע הגילוח קראתי בשמך, באמצע הענן קראתי בשמך: אוווווווווווווהווו יוהוהוהוקו", הוא שר, והפסנתר מתערבל, והמפוחית סוחפת, והשיר שנכתב לאהובתו היפנית הפך ללהיט ענק.

אלביס קוסטלו, "אליסון", 1977; "אני רוצה אותך", 1986

קשה להכריע בין שני השירים של אלביס קוסטלו, כי שניהם רוויים במידה שווה של אהבה נרגשת ושל עצב תהומי. "אליסון", מתוך My Aim Is True היה שיר לנערה מסוכסכת בנפשה, אבודה מצד אחד וצמאה לאהבה מצד שני, כזאת שרוצה חיבוק והגנה, אבל פוחדת להתחייב. השיר הפך לאות ולסמל עבור דור שלם של נערות בתחילת שנות השמונים. השיר השני, "אני רוצה אותך", הוא שש דקות של מינימליזם הזועק זעקה שקטה, מרעיד דווקא בשל האיפוק והריסון שבו, והוא נכלל בתקליט "דם ושוקולד".

בוב דילן, "שרה", 1976 וגם לדילן יש "אני רוצה אותך"

רוברט אלן צימרמן הגדול, משורר השנינות והמרד, לא מזוהה דווקא עם שירי אהבה גדולים, אלא עם ביקורת התבונה הצולפת ועם שירי פרידה זועמים. לכן "שרה" (מהאלבום המאוד מצליח "תשוקה", 1976) הוא שיר נדיר במכלול. שיר של גבר לאשתו (היו לו, לדילן, כמה וכמה נשים) הכולל את המשפט הנהדר "האהבה אלייך היא הדבר היחיד בחיי שעליו לעולם לא אתחרט". גם "אני רוצה אותך" המוקדם יותר (1970) הוא שיר אהבה טוטאלי. "אני רוצה אותך / כל כך חזק אני רוצה", הוא שר. אביב גפן בנה על השיר הזה כמעט אחד לאחד את הלהיט שלו "עונות". "