סוב-יודיצה עכשיו!

הסוב-יודיצה נולד מחשש ששופטים יושפעו מפרסומים, מה שאומת בערעור קלגסבלד

עקרון הסוב-יודיצה (ביטוי לטיני שמשמעותו 'בדיון'), מנוסח אצלנו בסעיף 71 לחוק בתי-המשפט, בנוסח זה: "לא יפרסם אדם דבר על עניין פלילי התלוי ועומד בבית-משפט במטרה להשפיע על מהלך המשפט או על תוצאותיו".

למעשה, הסעיף הזה הוא שריד של הכלל המרחיב יותר, שהחיל את האיסור גם על התחום האזרחי. לפני כמה שנים הוגשה הצעת חוק לביטול חוק הסוב-יודיצה כולו. לבסוף, בשנת 2001 התקבלה פשרה שהיא - להוציא מתחולת החוק והאיסור את התחום האזרחי, ולהשאיר את הפלילי. זאת, מהסיבה המובנת, שבתחום הפלילי מדובר בדיני נפשות, וחשוב ביותר שהדין ייגזר על-ידי בית-המשפט, ולא על-ידי הרחוב.

סתירה בחוק

קיימת אצלנו סתירה מעניינת בגלגוליו של כלל הסוב-יודיצה, בין התהוות החוק והתפתחותו, לבין האווירה שבה זה התרחש. השאלה הרלבנטית לכלל היא האם שופטים מושפעים מגורמים חיצוניים בבואם לחרוץ דין? - פעם הייתה מקובלת הדעה, ששופטים מקצועיים מסוגלים להגן על עצמם מפני השפעה בלתי עניינית. זה היה בזמנים ששופט נהנה ממעמד של כמעט אל.

והנה, דווקא באותה תקופה נחקק חוק הסוב-יודיצה בצורתו הקיצונית ביותר. ולמה זו סתירה? - כי החוק הרי מתבסס על ההנחה ששופטים כן מושפעים, הרי אחרת לא היה צריך להגן עליהם מפני פרסומים שנועדו להשפיע עליהם. כלומר, החוק עמד בסתירה לדעה הרווחת אז, ששופט מקצועי אינו מושפע. אי אפשר לומר שהשופטים עשו מאמץ גדול כדי לסתור דעה זו.

הסטייה של ביניש

במהלך השנים חלה התפתחות, שהתבטאה בנכונות מצד רוב השופטים להסכים שהם בני-אנוש, שיכולים להיות מושפעים מפרסומים עיתונאיים, ולמעשה מכל גורם שעלול להשפיע. היום כבר מקובלת דעה זו, והיא מוצאת את ביטויה בפסקי-דין רבים, שבהם מביעים השופטים מורת רוח מפרסומים משפיעים.

פסיקה יוצאת דופן מבחינה זו הייתה של נשיאת בית-המשפט העליון, דורית ביניש. לאחר שהיא דחתה את העתירה נגד מינוי רמטכ"ל לפני מסקנות ועדת וינוגרד, כתבה ביניש: "לסיום, יצוין כי העותרים טענו בפנינו כי מינוי רמטכ"ל קבוע עלול להשפיע על שיקול-דעתה של ועדת וינוגרד... טענה זו מוטב שלא הייתה מועלית כלל. חזקה על הוועדה שתעשה עבודתה ללא הטיות ובאופן מקצועי".

קביעה זו, אפילו שיצאה מעטה של נשיאת ביהמ"ש העליון, עומדת בניגוד לחזקה הנוהגת, שלפיה השופטים כן מושפעים. אם מקובל על השופטים, ולמעשה גם על בייניש, שהשופטים עלולים להיות מושפעים מפרסומים עיתונאיים, לא כל שכן מפעולה ממשלתית הקובעת עובדות בשטח.

פסק-דין של מפנה

אבל מעבר לסטייה זו, ממשיכים השופטים להתריע נגד פרסומים משפיעים במהלך המשפט. לאחרונה הרחיק לכת בית-משפט בעניין זה, והפך את הפרסומים המשפיעים לאלמנט בקביעת גזר הדין. זה קרה בפסק הדין בערעור שהגיש עו"ד דורי קלגסבלד על הרשעתו ועל תקופת העונש שנגזרה עליו, בגין תאונת דרכים שבה נהרגו יבגניה וקסלר ובנה ארתור.

עו"ד קלגסבלד נידון ל-15 חודשי מאסר. שופטי הערעור בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב, זאב המר (יו"ר), יהודית שיצר ויהודית שבח (שהייתה בעד הפחתה של חמישה חודשים), החליטו להפחית מעונשו שני חודשי מאסר.

אחד הנימוקים העיקריים שניתנו להחלטה: "אין לדעת אם בית-המשפט קמא אכן הושפע בתת-מודע ממתקפת הפרסומים, שקראו להחמרה בענישה. די בחשש לקיומה של השפעה שכזו, על-מנת להביא להתערבותה של ערכאת הערעור". יש כאן חיזוק משמעותי של החזקה, שלפיה פרסומים עלולים להשפיע על שופטים; והכי חשוב: חזקה זו די בה כדי להוות שיקול לגבי גזירת העונש. במילים אחרות: אם במהלך משפט פלילי היו פרסומים נגד הנאשם, שהיו עלולים להשפיע על העונש שנגזר עליו, זה שיקול לצורך הקלה בעונשו. יותר מכך, מנקודה זו הדרך קצרה לקביעה כי פרסומים כאלה יכולים לגרום לא רק לשינוי העונש, אלא לשינוי עצם ההרשעה.

מחוקקים ואוכפים

אז מה עושים? ובכן, שוב אנחנו נתקלים בסינדרום של יד אחת שפועלת נגד היד השנייה. השופטים מתריעים: רבותי, הפרסומים עלולים להשפיע עלינו, אנא הפסיקו אותם. ומה עושה בעניין זה מערכת אכיפת החוק? - לא כלום. מי שזוכר שכלי תקשורת כלשהו הובא לאחרונה לדין על הפרת החוק הזה, שלא יטרח אפילו לקום. וזאת, למרות שאמצעי התקשורת, מלאים כל יום בפרסומים משפיעים.

ומה עושה המחוקק? - מקשה על מערכת אי-אכיפת החוק עוד יותר. בחוק המקורי, האיסור היה על פרסומים העלולים להשפיע על בית-המשפט. על-פי החוק הקיים, אסור לפרסם כל דבר "במטרה להשפיע על מהלך המשפט". מה ההבדל? - יום ולילה. קודם היה מספיק להוכיח שהפרסום היה "עלול להשפיע", גם אם לא לכך התכוון הפרסום. עכשיו צריכה הפרקליטות להוכיח, שהפרסום נעשה בכוונה "במטרה להשפיע".

למעשה, השינוי הזה רוקן את החוק מאפשרות יעילה של אישום. כי איך אפשר להוכיח כוונה? הרי זו בדיוק הייתה הבעיה עם "הכוונה הפלילית", שביהמ"ש העליון ביטל לאחרונה, כי הנטל להוכיח כוונה הוא כמעט בלתי ריאלי.

עכשיו, כשנקבע בפסיקה כי פרסומים משפיעים אכן ישפיעו על פסק הדין, אם כי בצורה הפוכה, חייבים להחזיר את הסוב-יודיצה בצורה אפקטיבית. כדי לעשות זאת, צריך, בראש וראשונה, להוציא מהחוק את "במטרה להשפיע" ולהחזיר את "עלולים להשפיע". בלי צעד זה, חבל על הזמן.

הדבר השני הוא אכיפה. חודשים ישבו המחוקקים על המדוכה עד שהחליטו להשאיר את כלל הסוב-יודיצה בתחום הפלילי, ולבטלו באזרחי. אז מה קרה? עכשיו לא מקיימים את הכלל, לא באזרחי, ולא בפלילי. והמצב הזה יימשך כל עוד לא יוגשו כתבי אישום נגד אמצעי התקשורת. כי הם, מרצונם, לא יפסיקו - בגלל התחרות, בגלל הרייטינג, בגלל המסחריות - ובעיקר בגלל שרשויות אכיפת החוק לא מעזים לגעת בהם.

צרו איתנו קשר *5988