ביהמ"ש: "אין לאפשר מצב בו יהפוך הירי באחר, גם אם הוא שודד, לאמצעי ראשוני וחסר בקרה"

פרשת החוואי שי דרומי העלתה על סדר היום הציבורי את סוגיית ההיתר לירות בפורצים ושודדים. דרומי נעצר והועמד לדין באשמת הריגה, לאחר שירה למוות באחד משני אנשים שפרצו לחוותו במטרה לגנוב בקר. טענתו היתה, כי פעל מתוך הגנה עצמית. מכת הגניבות החקלאיות בדרום הביאה לקריאות להקל עם דרומי.

הכנסת מיהרה לאשר בקריאה טרומית ארבע הצעות חוק, הפוטרות אדם מאחריות פלילית ממעשה נגד פורץ לבית מגורים ולמשק חקלאי, שנשקפת ממנו סכנה מוחשית. זאת, למרות התנגדותו של שר המשפטים, דניאל פרידמן, שטען כי מדובר בהצעות מרחיקות לכת. שי דרומי יוכל לשאוב עידוד מבית המשפט המחוזי בחיפה, שם הקל השופט רון שפירא משמעותית בעונשו של אדם שירה למוות בשודד.

עיסאם זחאלקה עבד בחנות תכשיטים. באחד הימים נכנס לחנות שודד, ששלף אקדח, כבל את ידיו, השכיבו על הרצפה ולקח מספר מגשי תכשיטים מהדוכן. לרוע מזלו, כשניסה לצאת מהחנות, נלכד השודד בין שתי דלתות זכוכית שבפתח החנות. זחאלקה השתחרר בינתיים מהכבילה, לקח אקדח ברטה שהחזיק בחנות בלא רישיון, וירה למוות בשודד דרך הזכוכית המשוריינת, תחילה בידו ואחר כך בראשו.

זחאלקה הזעיק חבר וביחד ניסו השניים לשבש הליכים ע"י החלפת האקדחים. עם זאת, הוא דאג לפנות את השודד לבית חולים. זחאלקה הואשם ברצח, בנשיאת נשק בלא רישיון ובשיבוש הליכים, אולם במסגרת הסדר טיעון (שנבע מכך שהוא אדם נורמטיבי ולא עבריין), שונה סעיף האישום להריגה מבלי שהושגה הסכמה לגבי העונש.

בטיעונים לעונש טען זחאלקה, ששנה קודם לכן בוצע שוד מזויין בחנות והשודדים מעולם לא נתפסו, ולכן החליט להחזיק באקדח. לדבריו, פעולתו במקרה הנוכחי והירי היו תגובות אוטומטיות שהושפעו ממצב נפשי שהוא תוצאה של אירוע השוד הקודם. הוא טען למעין אוטומטיזם או הגנה עצמית, אך לא במובן השולל אחריות פלילית, אלא בנימוק להקלה בעונש.

"בלב גזר דין זה", ציין השופט שפירא, ניצבת "השאלה של הגבולות המותרים לאזרח שומר החוק להגן על רכושו ועל גופו, בפני השודד הבא לחמוס את פרנסתו והמאיים לפגוע בו. עד היכן מותר לאזרח לנקוט בפעולות להגנתו, לאחר שכבר נשדד בעבר ורשויות אכיפת החוק לא הועילו. היכן עובר הגבול בין ההתגוננות המותרת למעשה האסור".

במקרה זה, קבע שפירא, לא כל הפעולה של זחאלקה היתה נטולת שליטה עצמית או במצב הקרוב לכך. "אינני סבור כי יש לראות באירוע כולו כפעולה שכולה תחת אוטומטיזם וגם אם תחילתה, במיוחד בשלב הירי מרחוק אל הזכוכית המשוריינת כפעולת אוטומט, הרי שבשלב הפגיעה במנוח, הירי כבר היה מכוון, מדוייק, ותוך שליטה עצמית של הנאשם על מעשיו".

בנוגע להגנה העצמית נקבע, שהמעשה צריך להיות "דרוש באופן מיידי על-מנת להדוף את התקיפה", הסכנה צריכה להיות מוחשית וצריכה להיות פרופורציונליות בין עוצמת המעשה לסיכון. זחאלקה, ציין השופט, כבר לא היה בסכנה מוחשית מיידית כשהשודד נלכד בין שתי הדלתות, ובוודאי לא אחרי שירה בו בידו. "במצב דברים זה (הוא) יכול היה להבחין שניתן היה שלא להמשיך בירי, במובן זה שלא היתה נחיצות כמותית להשלים את הירי עד סופו ובמיוחד הירי הקטלני".

בנוסף לכך, היתה מוטלת על זחאלקה החובה לסגת. "חובת הנסיגה באה לידי ביטוי, בדרך כלל, בהימלטות של נאשם מזירת האלימות והסיכון במקום כניסה אלי קרב, הגם שבמטרה להגנה עצמית. ואולם, הנסיגה יכולה לבוא לידי ביטוי גם במתן אפשרות לאחר להימלט מהזירה, או בדרך של הפסקת הפעולה ההתקפית מצד הנשדד אל עבר השודד, הגם שמטרת פעולתו ההתקפית היא מראשיתה הגנתית".

הוא דחה את בקשת הסניגור להסתפק בעונש שאינו כולל מאסר בפועל. שפירא ציין, שגם אם השודד אינו ראוי להגנה, הרי שהערך של חיי אדם ראוי לה. "אין מדובר באדם שבנסיבות העניין ראוי להגנה. שודד הנכנס לבצע שוד כאשר הוא חמוש, צריך לצפות ירי נגדי ולתגובת הנשדד שתסכן את חייו. ואולם אל מול הסיכון שלוקח על עצמו השודד, קמה גם לנשדד חובה לנקוט באמצעי הגנה שבמידת האפשר לא יקפחו חיים".

הוא הזכיר את הצעות החוק החדשות, כדי להצביע "על הבעייתיות שבאיזון הנדרש בין הרתעת השודד ובין מתן הכשר לאמצעים הנוקט בעל נכס, כדי להגן על שלומו ועל רכושו". השופט ביקש להעביר מסר ברור. "על בית המשפט להבהיר כי ירי, גם כאשר הוא הגנתי במטרתו, ייעשה כאמצעי אחרון וכאשר ההגנה באמצעותו נדרשת והכרחית. אין לאפשר מצב בו יהפוך הירי באחר, גם אם הוא שודד, לאמצעי ראשוני שהשימוש בו חסר בקרה".

חייו ורכושו של הנשדד, הוסיף, ראויים להגנה יותר מזו שראוי לה השודד הבא לביתו ולעבודתו במטרה לפגוע. "ואולם, הגנה זו מוגבלת למידה הנדרשת לשם הבטחת שלומו ושלום רכושו של הנשדד. המידתיות המותרת בנקיטת ההגנה העצמית אינה זו המקנה זכות למי שמסוגל, בנסיבות המקרה, לממש את יכולתו לירות טוב יותר.

"גם בשבוע בו מחולקים פרסי האוסקר, איננו רוצים להידמות לאותה חברה, כפי שהיא נחזית בסרטי המערב הפרוע, בה כושר שליפת האקדח והירי המהיר הוא הקובע את סדרי החברה והמעמד החברתי. בהתאם, והגם שהשודד אינו ראוי להגנה, הערך של חיי אדם מוגן. ירי קטלני החורג מהצורך להתגוננות בפני השודד, אינו יכול לזכות ללגיטימציה והכשר, וראוי הוא לענישה".

שפירא גזר על זחאלקה 4 שנות מאסר בפועל, "עונש שהוא בגבול הענישה התחתון של עבירת ההריגה", משום שזהו "מעשה הריגה הגובל, מבחינת אופי העברייני, בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, ככל שהדבר נוגע ליסוד הנפשי והתנהגותו של הנאשם".

"בפרשה זו", ציין השופט, "אין תוצאה משביעת רצון. שני הצדדים המרכזיים לפרשה נפגעו. האחד, שודד שאינו ראוי להגנה, מצא את מותו כתוצאה מהתנהגותו העבריינית. השני, קורבן עבירה, נקט בפעולה העולה על הנדרש להפחתת הסיכון, ביצע עבירות נוספות על רקע של היעדר אמון ביכולת מערכת החוק להגן עליו, ומוצא עצמו נענש".

את האצבע המאשימה לתוצאה הטראגית הוא הפנה, כמקובל בימים אלה, למשטרה. "אין אלא להצר, כי היעדר יכולת של רשויות אכיפת החוק ליצור אווירה של ביטחון לאזרח הקם בבוקר למקום עבודתו, ומוצא עצמו נפגע פעמיים, מובילה גם אדם ישר להתנהגות שתוצאתה קטלנית לאחד והרסנית לשני" (תפ"ח 2021/05). "