זליכה התעקש - ומכרז הרכבת הקלה יצא עם אישור דה-פקטו מהמדינה ליזם הזוכה לפגוע במי התהום באקוויפר החוף

המקום הראשון הוא אגף החשב הכללי במשרד האוצר, בראשות ירון זליכה. על החשכ"ל הופעלו לחצים למסור סוף-סוף את החלטתו על הזוכה במכרז הרכבת הקלה בתל-אביב, ממכרזי התשתית הגדולים ביותר בעולם בתקופה זו.

המקום השני הוא נציבות המים במשרד התשתיות - שם התחולל מהפך ארגוני, בעקבות המלצות דו"ח ועדת החקירה הפרלמנטרית למשבר משק המים. מדובר במהפך במסגרתו חוזקו עצמאותה וסמכויותיה של נציבות המים.

ב-31.12.06, כשהוכרז הזוכה במכרז הקו האדום של הרכבת הקלה, שייסלל על הקטע הרגיש ביותר של אקוויפר החוף, שודרגה נציבות המים ל"רשות המים לישראל", עם מנהל חדש שסמכויותיו חוזקו, פרופ' אורי שני.

בדיוק בתפר הזה התעוררה השאלה: מה תהיה השפעת עבודות הכרייה והחפירה על מי התהום של אקוויפר החוף?

בדרך לביהמ"ש - כמו כל מכרז

את מכרז הרכבת הקלה, כמו כל המכרזים הגדולים בתחום התשתית, מוביל זליכה. ברכבת הקלה כללה ועדת המכרזים את חברת נ.ת.ע להסעת המונים במטרופולין דן, בראשות המנכ"ל ישי דותן.

לזכותו של זליכה יש לומר, שהוא עשה מתחילת דרכו באוצר מאמץ ראוי לשבח לשפר את תרבות המכרזים. הוא התחיל את התהליך עם מכרזי התשתית הגדולים: מצד אחד - עמידה על תנאי המכרז ובלי "תוספות וחריגים" לקבלנים תוך כדי המכרז, כאשר מצד שני המדינה מפסיקה להשהות תשלומים לקבלנים ומשלמת את המגיע בזמן.

"3,000 שינויים במכרז"

בטקס ההכרזה על הזוכה, ב-31 בדצמבר, השתחרר במשרד האוצר מטען של לחץ, בעקבות הלגלוג שנמשך שנים על משך הטיפול ברכבת הקלה. זליכה אמר: "זהו יום חג עבור כלכלת ישראל. המכרז שפורסם היה מכרז לקוי וגרוע ונדרש לבצע בו למעלה מ-3,000 שינויים. זהו הפרויקט המורכב והיקר ביותר שהוקם אי פעם בישראל, פרויקט שעבר אין סוף מכשולים ומהמורות. הוכחנו שאנו מסוגלים לנהל את המכרז ולהגיע להישגים פנטסטיים מבחינת המחירים".

במכרז הגדול בתולדות המדינה, להקמה והפעלה של הקו האדום למשך 32 שנים בשיטת BOT (הקמה ותפעול לטווח ארוך), זכתה קבוצת MTS של לב לבייב, שביקשה מהמדינה מענק הקמה בגובה 7.16 מיליארד שקל. קבוצת מטרו-רייל של אריסון-אשטרום ביקשה מענק של 7.5 מיליארד שקל.

ברגע שקבוצת MTS זכתה במכרז, היה ברור שהמפסידה, קבוצת מטרו-רייל, תפנה לבית המשפט. אם תוצאת המכרז הייתה הפוכה, סביר שהיה מתרחש תסריט הפוך.

אפשר להתייחס למאבק המשפטי בעניין הרכבת הקלה כאל "הקרב בין שרי אריסון לבין לב לבייב". קבוצת אריסון מערערת בבית המשפט המחוזי בתל אביב על כשרות הזכייה של קבוצת לבייב במכרז הקו האדום של הרכבת הקלה.

אפשר להתייחס לזה כאל מאבק בלתי נמנע, משום שמדובר על מכרז תשתית מהגדולים ביותר בעולם בתקופה האחרונה, שהוערך בהיקף 10 מיליארד שקל - הקו האדום מפתח תקווה לבת ים, הקו המרכזי של גוש דן. אחרי הכול, כמעט כל מכרז תשתית של מיליונים בודדים מגיע לבית המשפט, דבר שבפני עצמו אומר משהו על תרבות המכרזים הישראלית, וגם על איכות המכרזים והמקצועיות של מזמיני העבודה וכותבי המכרזים.

MTS כוללת את אפריקה ישראל של לבייב, סימנס (קרונות), אגד ועוד שותפים מחו"ל. מטרו-רייל כוללת את שיכון ובינוי של אריסון, קבוצת אשטרום, אלסום (קרונות), דן ועוד שותפים מחו"ל. אחרי שהוציאו מיליונים על התכוננות למכרז, שום צד מפסיד לא מוותר בקלות. לא עזרו לישי דותן מנ.ת.ע איומיו על קבוצת מטרו-רייל, שידרוש ערבויות במאות מיליונים בגלל עיכוב הפרויקט. העתירה הוגשה באמצע פברואר.

לקבוצת אריסון-אשטרום יש כמה טענות נגד קבוצת לבייב. למשל, שהקרונות של סימנס בעייתיים, שיש בעיה בערבות ושמבנה הקבוצה של לבייב אינו עומד בתנאי המכרז. על כן, נטען בעתירה, יש לבטל את זכיית הקבוצה ולהכריז על מטרו-רייל כזוכה במכרז.

שלוש הטענות האלה חשובות למיליארדרים ולתולדות דיני המכרזים בישראל. אבל, מנקודת מבט אחרת לגמרי, של משק המים בישראל, במכרז הזה יש שאלה מציקה:

מה תהיה השפעת הקמת קו הרכבת התת-קרקעי על מאגר המים החשוב ביותר למדינת ישראל, אקוויפר החוף?

על קו המים

הקו האדום של הרכבת הקלה נמשך 22 ק"מ על אקוויפר החוף, מאגר המים החשוב ביותר בישראל. מתחת לאדמה, ממערב לקו האדום, נפגשים מי הים המלוחים עם מי התהום. מי התהום גבוהים מהמים המלוחים, ומגיעים אליהם ברוב המקומות כשחופרים כמה מטרים. כל מגדל מגורים או משרדים מודרני מתמודד בשלב החפירה והיסודות עם טיפול במי תהום.

הקו האדום עובר מעל איזור עירוני צפוף ביותר, המון תחנות דלק, מפעלי תעשייה עם היסטוריה של זיהום קרקע קשה, כמו מתחמי תע"ש. אקוויפר החוף סובל מבעיות המלחה וזיהום חמורות, וכל יום נסגר בו עוד קידוח.

מתוך ה-22 ק"מ של הקו האדום הראשון, כ-10 ק"מ הם מנהרה תת-קרקעית, ומה שחשוב יותר - לאורכם יש 10 תחנות רכבת תת-קרקעיות גדולות. מדובר במבצע הנדסי מסובך, בסדר גודל שלא נעשה בישראל.

בתחום ההנדסי של כריית מנהרות ומבנים תת-קרקעיים יש שתי שיטות עיקריות:

חפירה וכיסוי (CUT AND COVER) זוהי השיטה שהציעה קבוצת אריסון-אשטרום. חופרים בור גדול ורחב, על חשבון מדרכה או כביש, בשיטה שמפריעה מאוד לתנועה ולאיכות החיים באזור, לעומק של כ-15 מטר, בונים את המנהרה או את המבנה, יוצקים את הגג ומחדשים את המדרכה או הכביש.

כרייה - (DEEP MINNING) זו השיטה אותה מציעה קבוצת לבייב. כאן חופרים בור קטן יחסית להכנסת הציוד המכני, שיטה שהופכת את הפרויקט לפחות מעיק ומורגש בסביבה, אבל חופרים עד לעומק של 25-30 מטר מתחת לפני הקרקע.

מה קורה שם למטה?

בשני המקרים, מתעסקים עם חלקו העליון והרגיש של אקוויפר החוף: שואבים ממנו מיליוני מ"ק של מים, ואת המים האלה, חלקם אולי מזוהמים באופן חמור, צריך להוביל, לטפל בהם ולשפוך אותם, וכל זה במבצע אינטנסיבי ובלחץ זמן.

בשיטת חפירה וכיסוי של מטרו-רייל ההערכה הראשונה של ועדת המכרזים הייתה, שמדובר על שאיבת מים בהיקף של 12-18 מיליון מ"ק. קבוצת אריסון-אשטרום טענה פעם אחת שמדובר במיליון ממ"ק ואחר כך אמרה שמדובר ב-10% מהכמות הנדרשת בכרייה עמוקה.

בשיטת הכרייה לעומק של MTS, על-פי אומדניה הראשונים של ועדת המכרזים, דובר על שאיבת 50 מיליון מ"ק. נ.ת.ע העריכה מאוחר יותר את כמות השאיבה ב-20-25 מיליון ממ"ק. קבוצת לבייב טענה, שלכל היותר יהיה צורך בשאיבת 15 מיליון ממ"ק.

מה יקרה שם למטה, מתחת לאדמה? למשל, 15 מטר מתחת לאדמה לאורך דרך בגין בתל אביב, כאשר במהלך הבנייה האינטנסיבי ישאבו את מיליוני המ"ק ממימי אקוויפר החוף? האם לוואקום הזה ירוצו מי הים התיכון וימליחו את האקוויפר? אולי ירוצו לשם מים שמזמן זוהמו על ידי מדינת ישראל באמצעות תע"ש? אולי ירוצו לשם גם מים מלוחים וגם מים מזוהמים? איך הדבר ישפיע על האקוויפר החשוב ביותר? האם אפשר למנוע את הסכנה ההידרלוגית-סביבתית? איך, באחריות מי ועל חשבון מי, יטופלו בעיות זיהום שיצוצו?

איפה נציבות המים?

אם תרצו, מדובר על התנגשות בין מועקת התחבורה הציבורית הירודה בגוש דן, מול סכנת פגיעה במאגר המים החשוב ביותר. אם כך, איך התנהלו בעניין זה היחסים והמגעים בין נציב המים, המוסמך מטעמנו להשיב לשאלות אלה, לבין ועדת המכרזים של החשב הכללי ונ.ת.ע?

בתחילת הפרויקט, ב-6 באפריל 2003, הודיע שמעון טל, אז נציב המים: "בתוקף אחריותי למקורות המים ואיכותם, עליכם לתאם עמי מראש, את כל הפעולות בחתך הלא רווי ובמי התהום הנעשות על ידכם, כבר בשלב הבדיקות המקדימות לתכנון. בהתאם לחוק, כל פעולת קדיחה, העשויה להגיע לשכבות נושאות מים, גם לצורך ניטור, חייבת בקבלת רישיון קדיחה מטעם נציב המים". ב-1 ביוני 2003 נערכה פגישה של עם נציבות המים עם נ.ת.ע. הסיכום: לא נראה שהפרויקט יזהם משמעותית את מי התהום, אם יינקטו כל צעדי הזהירות, תוך עדכון מוקדם של נציב המים לגבי כל פעולות החפירה העתידות להתבצע.

עד כאן ניתן היה להבין, שנציבות המים דורשת לתת עמדה מקצועית מוסמכת תוך כדי המכרז - פרה-רולינג של השפעת הקידוחים על מי התהום.

ועדת החקירה הפרלמנטרית

הכנסת החליטה בחודש יוני 2001 להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לנושא משק המים, בראשות ח"כ דוד מגן ובמעורבות בולטת של ח"כ אבשלום וילן. הוועדה נולדה בעקבות שלוש שנים שחונות והחשש שנוצר לאספקת מי שתייה ולעלייה דרסטית במחירם. הדו"ח נמסר ביוני 2002.

על הקטסטרופה במשק המים ועל האחראים לה אמרה הוועדה: "תוצאה עגומה ומדהימה זאת היא פרי הבאושים של מחדל מתמשך של הממשלות בישראל, אשר התעלמו מהכתובת הרשומה כבר שנים רבות על הקיר... הכישלון המהדהד הוא בעיקרו מעשי ידי אדם... עיני הנושאים באחריות למשק המים, בממשלות השונות, טחו מראות את הסכנות, וכשראו אותן - ידיהם קצרו מלפעול... הוועדה נמנעת מלהטיל האשמה על אדם מסוים בנקודת זמן מסוימת".

ההמלצות היו כמובן פיתוח מקורות מים ושיפור איכותם, חיזוק מסיבי במעמדו של נציב המים, הפיכת נציבות המים לרשות עצמאית, שינוי מבני בהרכב מועצת המים והכנסת מקצועיות בתמחור המים - המלצה שמשמעותה הזזת גורמים פוליטיים מקביעת מחיר המים. הממשלה לא אימצה את המלצות ועדת החקירה הפרלמנטרית, אבל נציבות המים ואגף תקציבים הצליחו להעביר את הקמת רשות המים.

בנובמבר 2006, כאשר התעורר העימות בין החשכ"ל לבין נציבות המים על הסכנה לאקוויפר, היה זה בדיוק רגע לפני התעצמותה הפורמלית של נציבות המים. נציב המים לא היה מיוצג בוועדת המכרזים. "לא ספרו אותו" בשלב המכרז.

הנציב לשעבר: נזק קשה

בסוף יוני 2006 סיים שמעון טל קדנציה ארוכה כנציב המים. דוד ירוסלביץ' החליף אותו במינוי זמני. טל הקים חברת ייעוץ פרטית וכעבור כמה חודשים נשכר על ידי מטרו-רייל של אריסון-אשטרום. על כך עוד יתקפו אותו.

טל הניח את יוקרתו המקצועית בחוות דעת שכתב עבור מטרו-רייל. הוא התייחס לאפשרות של שאיבת 20 מיליון מ"ק בתוואי הרכבת הקלה.

אם לא מתייחסים בכלל לטענת המתמודדים והמומחים הפרטיים שלהם על נפח מי התהום שיישאבו בשיטתם, ולוקחים את ההנחה המינימליסטית של ועדת המכרזים לגבי קבוצת לבייב, שהיא 20 מיליון מ"ק, ולוקחים את הנתון המקסימליסטי לגבי קבוצת אריסון-אשטרום, 18 מיליון מ"ק - חוות הדעת של שמעון טל נכונה פוטנציאלית לגבי שני המתמודדים.

וזוהי תמצית עמדתו של שמעון טל: "לאור התנאים ההידרולוגיים, מצב משק המים ומערכות אספקת המים, כפי שהוצגו על ידי בחוות דעת זו, ולאור השיקולים שהעליתי, הרי ששאיבת מי תהום בהיקף של למעלה מ-20 מיליון מ"ק תגרום לנזק סביבתי קשה למי התהום ולאיכותם, ולמערך אספקת המים באזור. לפיכך אינני מאמין שנציבות המים תאפשר שאיבה בהיקפים אלה לצורך ביצוע העבודות".

מחכים לנציב החדש

בחודש אוקטובר 2006 נודעה לירוסלביץ' חוות דעתו של טל. שאלת סכנת הקו האדום לאקוויפר החוף צצה בנציבות המים בתקופה מיוחדת במינה. הנציב הזמני ירוסלביץ' המתין לכניסתו לתפקיד של נציב המים הקבוע, להשלמת תהליך ההתעצמות והעצמאות של נציבות המים והפיכתה לרשות המים לישראל, תוך צמצום כוחם של השרים על פעילותה.

לנציב המים החדש (והאחרון) ולראש רשות המים הראשון נבחר פרופ' אורי שני, מומחה בהשקיה חקלאית במים מליחים, ומרצה באוניברסיטה העברית, שבזמנו ניצח על תהליך מיזוג יטבתה ושטראוס.

המועד הרשמי להפעלת רשות המים לישראל היה 1 בינואר 2007.

כלומר, בנובמבר 2006, כשהתחיל בנציבות המים ובוועדת המכרזים הלחץ בעניין הקו האדום ואקוויפר החוף, עדיין חיכו לפרופ' שני ולהפיכת הנציבות לרשות.

ב-2 בנובמבר 2006 שאל סגן החשכ"ל חגי מילר בוועדת המכרזים: "מהמידע שיש בידינו עד ליום זה באשר לעמדת הנציבות, האם קיימת דרך לדעת אם השאיבה תאושר על ידה?"

מנכ"ל חברת הייעוץ מסילות, רון תמיר, אמר: "אין לנו חוות דעת מומחה לגבי פתרונות אלא רק לגבי כמויות ומפלסים... הזמן אינו בשל מספיק לפנות לנציב המים".

ישי דותן, מנכ"ל נ.ת.ע: "מציע לא לפנות לנציבות עד ללימוד החומר".

הנציב הזמני מבקש עיכוב

ב-5 בנובמבר 2006 כתב נציב המים הזמני ירוסלביץ' לזליכה, בתפוצה רחבה, בעניין הרכבת הקלה:

"בעקבות שיחתי עם שר התשתיות הלאומיות, מר בנימין בן-אליעזר, אבקשך להקפיא את הליכי המכרז להקמת הרכבת הקלה בתל אביב, עד לקבלת חוות דעתה של נציבות המים.

"על הליכי המכרז לרכבת הקלה נודע לנו במפתיע בעקבות פניות התקשורת לבירור עמדת נציבות המים בנושא.

"לפני כשלוש שנים, בפגישה שנערכה עם חברת נ.ת.ע, הבענו את דעתנו על הצורך בקבלת חוות דעת נציבות המים לנושא זה, משתי סיבות:

*א. החשש לנזק למי התהום.

*ב. הימצאות גורמי זיהום וגזים נדיפים, זיהום במים (קרקע) בחלק מתוואי הרכבת, כפי שהוצג לנו על ידי חברת נ.ת.ע.

"מאז פגישה זו לא נעשתה שום פנייה אל נציבות המים לבחינת הנושא וקבלת חוות הדעת.

על כן, אני מדגיש את בקשתי להקפיא את הליכי המכרז, עד לקבלת חוות הדעת".

המדינה מתחייבת לכסות עלויות

הגחל הלוהט הזה, או, כוס מים קרים בפנים - זה מה שהיה בידיו של זליכה בנובמבר. להקפיא את המכרז? להסתכן בפדיחה ובעיכוב גדול של המכרז?

מילר ודותן ענו על הפנייה ב-18 בנובמבר 2006, והסבירו לנציבות המים מדוע אין צורך בחוות דעתה המוקדמת:

"במסגרת מסמכי המכרז הוגדר מנגנון חלוקת סיכונים המטיל על הזכיין אחריות בלעדית לטיפול במי תהום, אשר אינם מזוהמים, בהתאם לכל דין ולכל ההוראות הכלולות במכרז, כאשר הזכיין נושא במלוא העלויות הכרוכות בכך. בנוסף, הוטלה על הזכיין האחריות הבלעדית לטיפול בזיהומי קרקע ומים, אך, בשונה מנושא הטיפול במי התהום שאינם מזוהמים, מנגנון חלוקת הסיכונים הקבוע בחוזה הזיכיון, מטיל על הזכיין עלות מוגבלת ומוגדרת מראש לטיפול בזיהומים שיימצאו. כל עלות נוספת מעבר לעלות שנקבעה מראש במסמכי המכרז, במידה ותידרש, תכוסה על ידי המדינה.

"חלוקת הסיכונים המתוארת לעיל נקבעה, בין היתר, במטרה למנוע חשש שההשקעה הכספית הכרוכה בטיפול בזיהומי מים וקרקע יגרמו לזכיין להימנע מטיפול נאות בנושא וכן לוודא שלא ייווצר מצב בו הזכיין מתמחר בחסר מלכתחילה את הטיפול בזיהומים (שהיו בקרקע ובמי התהום ונגרמו למעשה על ידי המדינה ואחרים). יוער, כי אחריות הזכיין לקיום החובות המוטלות עליו, על-פי מסמכי חוזה הזיכיון, מובטחת בערבויות בסדרי גודל של מאות מיליוני שקלים..

"במסגרת מסמכי המכרז הורשו המתמודדים להפעיל כל שיטת חפירה הנראית להם (חפירה וכיסוי, כרייה וכו'). שיטת הכרייה קיבלה ניקוד מועדף במסגרת כללי המכרז בשל היתרונות הסביבתיים הגלומים בה: מניעת הפרעה לתנועה, הקטנת רעש, זיהום אוויר ומזעור הפגיעה באיכות החיים של התושבים..

"לסיכום, המכרז נמצא בשלב הסופי של בחירת זכיין, בין שתי קבוצות מתמודדים. לצורך הגשת המכרז, ביצעו הקבוצות תכנון ראשוני בלבד שאינו כולל את רמת הפירוט הנדרשת לצורך קבלת אישורים סטטוטוריים שונים. עם סיום ההליך המכרזי, ייכנס הזכיין שייבחר לתהליך תכנון מפורט, הכולל תכנון ותיאום כלל פעילות ההקמה, לרבות התמודדות וטיפול במי התהום. במסגרת התכנון המפורט מחויב הזכיין לקבל את אישור נציב המים.

"מהאמור לעיל עולה, כי בוצעו כל הפעולות הנדרשות להתמודדות מיטבית עם נושא מי תהום, ולפיכך איננו רואים כל סיבה לעיכוב הליכי המכרז".

פגישה עם הירשזון, ושינוי דעה

הנציב הזמני ירוסלביץ' הגיב ב-22 בנובמבר: "אני חוזר ומבקש שלא תיעשה הכרזת הזוכה במכרז עד לקבלת חוות הדעת של נציבות המים. כמו כן, אני מציין שנית, כי לכל שיטת ביצוע העבודה שתיבחר, עלולה להיות השפעה משמעותית על משק המים. אי לכך, דרישות נציבות המים לזכיין בעת ביצוע העבודות עלולה לבוא לידי ביטוי בעלויות גבוהות נוספות שתוטלנה על הזכיין" (ירוסלביץ' טעה, מאחר שהעלות הוטלה על המדינה - מ"ל).

ב-27 בנובמבר נקרא ירוסלביץ' לפגישה עם שר האוצר, אברהם הירשזון, שנערכה במלון קרלטון בתל אביב.

הפגישה גרמה לשינוי בעמדתו של ירוסלביץ', וכבר למחרת הוא הודיע: "בעקבות פגישתי עם שר האוצר, מר אברהם הירשזון, ואנשיו, ובעקבות בחינה מקצועית שנעשתה בנציבות המים של מסמכי המכרז, שהועברו אלינו על ידכם, אנו רואים לנכון לאפשר המשך הליכי המכרז. זאת, לאחר שנוכחנו לראות, כי ניתן ביטוי במסמכי המכרז לכך, שכל פעילות שתיעשה על ידי מי שיזכה במכרז בתחום הקשור במי תהום ובחתך הבלתי רווי, תיעשה אך ורק לאחר בחינת הנושא, התייחסות, חוות הדעת ואישור נציב המים ועל פי כל דין".

משמעות ההסכמה של נציב המים הזמני לעמדתם של החשכ"ל ונ.ת.ע היא דחיית ההכרעה ההידרולוגית-סביבתית עד למועד שבו הזכיין יגיע למנהל רשות המים עם תכנון מפורט בידו, לקבלת אישור כרייה, ויסביר איך הוא מתמודד עם בעיות האקוויפר ועם סכנות ההמלחה והזיהום. המדינה מקצה לזכיין 130-140 מיליון שקל למשך השנה הראשונה, למימון התכנון המפורט.

אגף תקציבים באוצר, בראשות קובי הבר, דרש לקבל נתון כספי כתנאי לתמיכתו במכרז: מה תהיה עלות הפגיעה האקולוגית-הידרולוגית?

הערכת סיכונים סביבתיים היא עסק מסובך, ובקו האדום יש גורמי אי-ודאות מפתח תקווה עד בת ים. לשם השוואה, עבודות הסקר הראשוני לאיסוף הנתונים בזיהום הקרקע במתחמי תע"ש בתל אביב וברמת השרון נמשכות כשלוש שנים, ולאיש עדיין אין מושג מה יהיה הפתרון הסביבתי וכמה הוא יעלה.

ב-3 בדצמבר אישרה הממשלה את מינויו של פרופ' אורי שני לתפקיד נציב המים, ותוארו שונה לראש רשות המים ב-1 בינואר 2007. שני אומר, כי הוא אחראי בפועל רק מיום כניסתו לתפקיד, 6 בדצמבר 2006. את הטיפול ברכבת הקלה הוא השאיר לסגנו ירוסלביץ'.

באמצע דצמבר פורסם ב"דה-מרקר", כי נציבות המים מעריכה את אומדן הנזקים המרביים מזיהומי קרקע ומים ב-40 מיליון שקל בתרחיש הקיצוני, וב-22.5 מיליון שקל בתרחיש הסביר.

הסרת ההתנגדות של נציבות המים הייתה ניצחון גדול לוועדת המכרזים. הירשזון וזליכה ניצחו את שר התשתיות, בנימין בן-אליעזר, ואת נציבי המים. ועדת המכרזים הכריזה ב-31 בדצמבר על הזוכה במכרז.

ומה יצא לנו מכל המהלך הזה? - שיוצאים לפרויקט הרכבת הקלה בלי הערכה מוסמכת של הגורם המקצועי, רשות המים, על השפעתו על אקוויפר החוף - מבחינה הידרולוגית, סביבתית וכספית. במילים אחרות, מהמרים על אקוופר החוף.