זרע הפורענות

ניק קייב חוזר להרעיש עם החברים " באלבום החדש עולה, לעיתים, החשש שאין לו ממש מה להגיד

החלוקה המאוד שטחית ובעיקר המאד תקשורתית, מבדילה בין ניק קייב הצעיר והפרוע , נסיך האופל וההרואין, לקייב המבוגר והממותן, מגיש הבלדות המיושב והמהורהר ליד הפסנתר. אבל קייב הציע למאזיניו אינטימיות עמוקה ומלאת תבונה גם בשיא הכאוס הדוקר של ימיו הסוערים בברלין, ונותר נאמן לבעירה ולאמת היוקדת שלו גם באלבומי בלדות מופתיים כ"הבן הטוב" ו"קריאתו של איש הספינה".

הבעיה הבאמת גדולה של קייב, לטעמי, הייתה בשש השנים הרעות בין 98 ל-2004 שבהן, בסטנדרטים שלו, פשוט לא כתב אף שיר ממש טוב. ההיחלשות הזו באה לסיומה באותה שנה עם צמד דיסקים מוצלח שסימן גם שיבה יחסית להרעשה ובעיקר תחיה מחודשת באגף הכתיבה. עכשיו קייב אסף חברים מלהקתו המהוללת "הזרעים הרעים", להרכב צדדי שלכאורה חוזר לימים הבועטים שלו. רק לכאורה, משום שזה לא ממש הצליל של "מסיבת יומולדת" או של הזרעים המוקדמים, למרות שהפסנתר אכן משחק כאן תפקיד משני בלבד לעומת שימוש מסיבי הרבה יותר בגיטרות חשמליות ובשלל אפקטים שמייצרים פה תוצאות די מעניינות.

הביצוע, כמו תמיד אצל קייב, הוא ללא דופי, אלא ששוב חזרנו למעצור בכתיבה. יש כאן כמה קטעי גאראז'-רוק שמגניבים לכמה האזנות וגם כמה בלדות יפות, אבל הרושם הכללי הוא שלקייב אין הפעם מה להגיד. יש אמנים שאצלם זו לא בעיה גדולה, והרי לא תמיד נדרשת התעמקות בתכנים על מנת להפיק משירי רוק חוויה אדירה ומספקת. אלא שקייב, דווקא משום היותו אדם של מילים, גם ככותב וגם כזמר, מתגלה כאן לראשונה כמי שמאבד הרבה מהנוכחות הקולית הכה כריזמטית שלו כשנדמה שהוא ניצב מאחורי המיקרופון, לא מתוך תחושת דחיפות אלא, שומו שמיים, סתם כי מתחשק לו לבלות באולפן עם חברים טובים.

אנשים כמו מיק ג'אגר או איגי פופ יכולים לקחת אנרגיה של להקת רוק, לאלתר מילים סתמיות שרק יושבות נכון על הגרוב, ולייצר מהן סערות חשמליות אקסטאטיות. קייב, מסתבר, שייך יותר למסורת של גיבורים שלו כמו דילן או ג'וני קאש. אנשים שגם המילים הכי חילוניות שלהם חדורות בקדושת ההתכוונות. ולכן האלבום של הגריינדרמן קצת מאזכר את העבר, קצת מבדר, סתמי לפרקים ובעיקר נחמד. הדיסקוגרפיה של קייב לא תהפוך לשווה פחות או לטובה יותר איתו או בלעדיו. "