כבוד למילה

הכנסייה היא להקה משובחת, מופלאה ונדירה בנוף הרוק'נרול הישראלי, להקה שנותנת כבוד למילה. ברזומה - אלבום שירי משוררים, שהולחן על ידם ושיתוף פעולה מבורך עם המשורר שמעון אדף. הצליל שלהם ייחודי, שואב השראה ניכרת בלי להתבייש מבאר ה"לבנט" החם בו אנו חיים ורוקם אותו לתוך הרוק'נרול והדיסטורשן העדכני ביותר.

לאורך שנים הייתה הכנסייה תמיד בצד הדברים, מידי פעם הבליח איזה להיט וחצי לרדיו דוגמת: "היינו עושים אהבה" או "למאיה יש אקדח", אבל גם זה לא הצליח לפרוץ את מעטה ההתעלמות היחסית לה זכו. תמיד העדיפו לסווג אותם לקבוצה המפתיעה באיכויות האמנותיות, שיצאה משדרות - כמו "טיפקס" ולהקת "שפתיים".

והנה מגיע "אוטוביוגרפיה", אלבום האוסף, שכפי שמעיד עליו סולן הלהקה יורם חזן: "הוא תעודת הזהות שלנו כלהקה". ולכזו תעודת זהות הייתי נותנת כבוד של v.i.p.

לא פשוט עניין האוספים, בד"כ מדובר בעוד דרך של חברות התקליטים לעשות כסף על גב רפרטואר עשיר, ורבות הפעמים בהן האמנים מתוסכלים משחיקת החומרים שלהם ע"י צירופם לאוספים עם כותרות משתנות.

דרך הטיפול של "הכנסייה" בעניין האוסף הוא המקור הראשון להתפעלות שלי. החברים המוכשרים נכנסו לאולפן עם החומרים הישנים והמכובדים ותפרו לכל שיר בגדים חדשים, עשירים ומופלאים.

כל זה בעזרת הפקה מוזיקלית עם חזון (עמי רייס מ"אלג'יר"), עשרות נגנים משובחים ועשרות כלים מיוחדים - חמת חלילים, בוזוקי, נבל, קרן יער ועוד. וגם בחירה מדויקת של שירי מופת נחבאים משלל אלבומי האולפן, לצד להיטים מוכרים. גם מי שכל אלבומי הלהקה ברשותו לא ירגיש שיש כאן קנייה מיותרת, אלא ביצועים חדישים, שלעיתים אף מתעלים על המקור.