מסוכן. מסוכן מאוד

"בופור" שב מן הכפור עטור תהילה, אבל הקולנוע הישראלי, בחסות מי שהיה פעם שליטו הבלתי מעורער, עדיין מנפיק תוצרים, שמביישים את הסדין שעליו הם מוקרנים, וגורמים לכל פרודיה מתבקשת של "ארץ נהדרת", עם כל הצער שבדבר, להיראות כמשאת נפש.

"ריקוד מסוכן" שובר כמה שיאים (וחוקים פיזיקאליים) חדשים. סרט ללא במאי, ללא תסריט, ללא שחקנים, בעריכתה של הלן קלר על פטריות הזיה מקולקלות. למעשה, ואני אומר את זה במלוא הרצינות, האחריות והתיסכול, התוצאה הספק-אקספרימנטלית נראית כאילו היא מורכבת מהקטעים שנשארו מחוץ לסרט המקורי המתוכנן, כאילו מישהו הדביק יחד כל מה שמצא על רצפת חדר העריכה, עם או בלי קשר לסרט המסוים הזה. קונטיניואיטי? קוהרנציה? עזבו אתכם מהשטויות האלה שמתחילות ב-ק' ונגמרות בדמעות.

כאן, רבותי, הכיוון הוא אנרכיה. שם משפחתה של הגיבורה, אנבל, הוא פעם "גולדברג" ופעם "גולדנברג", כי מה ההבדל ולמה להיות קטנוניים, ומבטאו של ולטר, אביה השווייצרי, מיטלטל בין בולגרי וקזחסטני באותו משפט; אחרי שיוסי דוידי, הערס השעיר משדרות, ג'ון טרבולטה לאביונים, חוטף בעירו מכות רצח משני טיפוסים (המכונים ברשימת הקרדיטים: "בחור אלים 1" ו"בחור אלים 2") שמגיעים לאוטובוס שלו משום מקום, דאוס אקס מכינה סטייל, הוא מתאשפז דווקא באיכילוב; משרתת סינית, שלדבריה רקדה בעבר בבית האופרה של בייג'ין (אם הייתה טוענת לתואר דוקטור מאוניברסיטת בר אילן הייתי מאמין לה יותר), מופיעה ונעלמת כמו התקף שיהוק בעלילה הבלתי קיימת.

סצינות נגמרות לפני שהתחילו, נחתכות באמצע משפט או תנועה, והרצף האפילפטי לעולם אינו מתקבל על הדעת. דוידי וגולדברג-גולדנברג עוברים אודישן לתחרות ריקודים לא ברורה (אין בה מצלמות טלוויזיה, כמעט שאין קהל, השופטים אינם מתייעצים ביניהם אפילו פעם אחת, וכולם עולים לגמר) אחרי שלא עשו אפילו חזרה אחת. הם מכירים 26 שניות וכבר הם במיטה והיא אומרת לו שהוא הדבר הכי טוב שקרה לה אי פעם, ואז היא צועקת על אביה הצונן "כן, שכבתי איתו, כן, אני אוהבת אותו" - והאב בדרך למחוק אותה מהירושה, אבל אז מקור הצרות מתייצב בחליפה לארוחת ערב ובת המליאנים מסביון גומלת לפושטק בביקור, מתלהבת מהקוסקוס של משפחתו החמה בשדרות ויאללה, חתונה. או לא. והכול, פחות או יותר, בנשימה אחת.

זה נראה כמו יום במשרד של ג.יפית יותר מאשר עבודה של חתן פרס ישראל, מ. גולן. פרסום סמוי מעולם לא היה כה גלוי (גילוי נאות: הסביונאים קוראים "גלובס" לארוחת הבוקר).

הדיאלוגים מופתיים. מיכל אמדורסקי (שלעומתה אורלי ויינרמן היא גלנדה ג'קסון) נופלת על הרצפה ומישהי צועקת: "היא נפלה! היא נפלה!", למקרה שלא הבנו. גליה אלבין הבלתי אפשרית, בתפקיד אמה החורגת של אנבל (אליענה בקייר מספרת לאילנה אביטל, אמו של יוסי, על ההתאבדות הטרגית של האם הביולוגית. אביטל בתגובה: "סמאללה! מלח, מים, מלח, מים ... בואי נרקוד ריקודי בטן". עובדה.

פושט רגל עתידי, שמבליח לרגע בלי שום סיבה, נותן לבנו 100 שקל דמי כיס. הבן מתלונן ש"זה לא מספיק למסטיק". תשובת האב: "תתפלא". תתפלא באמת.

"ריקוד מסוכן" נראה כאילו נוצר בתקציב של 100 שקלים, עם עודף. את הדיאלוגים באנגלית (באדיבות המשרתת הסינית) אפילו לא טרחו לתרגם לעברית. גם כך רוב המשתתפים נשמעים כאילו אינם מדברים בשפת אמם. הייתי צריך להתייחס ברצינות לאותות המצוקה של הקופאית ולשמור את נפשי. אכן מסוכן הריקוד הזה, אך כמה יפה נראה העולם שבחוץ, בשבע אחרי האפוקליפסה. "