אופציה לעושר

גילוי נאות: אנחנו בעד תגמול מבוסס אופציות. בעולם הקפיטליסטי והמוחצן בו אנחנו חיים כיום כבר אין צורך להתחסד, ואפשר לומר בריש גלי כי הנעה של עובדים באמצעות כסף היא אחד המפתחות החשובים לקשירת קשר חזק בין המעסיק למועסק, ולפחות "על הנייר" גם ליצירת עסק נחוש עם עובדים שחותרים להצלחה ללא הרף.

אחד מאנשי העסקים המצליחים בישראל שזיהה את התופעה מוקדם מאחרים הוא יצחק תשובה, בעלי קבוצת דלק. באמצעות תגמול מבוסס אופציות, יצר תשובה תוך פרק זמן קצר במיוחד בשנים האחרונות דור חדש של מיליונרים שבקושי מלאו להם 40, ו"על הדרך" הוא גם הפך את דלק לאימפריה כלכלית משגשגת. האם יש קשר בין דפוס התגמול של תשובה לבין ההצלחה המסחררת של קבוצת דלק בשנים האחרונות? אנחנו סבורים שכן.

נכון, אי-אפשר להוכיח שקבוצת דלק לא הייתה אותה אימפריה משגשגת אילולא התגמול המפליג שקיבלו מנהליה לאורך השנים האחרונות. הרי מנהלי דלק לא בחרו את שדה הקידוח ים-תטיס, לא הפכו את מאזדה למותג הרכב הנחשב בישראל בן-לילה ולא רכשו בית זיקוק בארה"ב רגע לפני הגאות בשוק האנרגיה, בגלל שחשבו על התגמול הצפוי להם.

עם זאת, תארו לעצמכם לרגע מה עבר בראשו של אייל לפידות כשהגיע לנהל את חברת הדלק של תשובה לפני קצת פחות משנתיים, ועוד בטרם הזיז סיכה כבר אושר לו מענק מבוסס אופציות של 5% מהחברה.

האם זה הפך אותו לנחוש וחדור מוטיבציה כמו חלק מהמנכ"לים במשק, או למדושן עונג כמו רבים אחרים? האם זה האריך או קיצר את לוח הזמנים שהיה נחוץ לו על מנת לצחצח ולמרק את החברה לקראת הנפקה בבורסה? האם זה שיפר את הסיכויים לשגשוג החברה או הרע אותם? אנחנו מודים, אלו שאלות טובות. יום אחד אולי אפילו נבקש מלפידות להשיב עליהם.

מנגד למעלות של תגמול מבוסס אופציות, שהפך שכיח למדי בנוף המנהלים הבכירים במשק הישראלי של שנות ה-2000, אי-אפשר שלא למנות שני חסרונות בולטים של התופעה. האחד טמון בהעמקת הפערים והנצחת הקוטביות בחברה הישראלית, והשני כמובן בחופש הרב שמאפשר המנגנון, שפותח פתח ליצירת אי-צדק כלכלי שלא פעם אינו פועל לטובת העסק.

במהלך העבודה על פרויקט השכר של שנת 2006, יצא לנו לרפרף על פני הפרויקטים הקודמים בנושא שפרסם "גלובס" ב-13 השנים האחרונות. בפרויקט השכר הראשון, שהתפרסם בשנת 1994, גילינו את שמו של עופר נמרודי, בעלי ומנכ"ל קבוצת הכשרת הישוב, מופיע ברשימה לאחר שנזקפה לזכותו עלות שכר מופלגת של כ-4 מיליון שקל. חישבנו ומצאנו שהאינפלציה המצטברת במשק מאז אותה שנה הסתכמה בכ-70%, השכר הממוצע במשק עלה מאז בכ-60% ותלוש השכר של המנהל השכיר העשיר במשק ב-2006 - במקרה הזה מנכ"ל דלק נדל"ן איליק רוז'נסקי, תפח בלמעלה מ-500%. את המסקנות מהמספרים הללו תסיקו בעצמכם.

מלבד העמקת הפערים החברתיים, בעיה מרכזית נוספת בתגמול מבוסס אופציות טמונה כאמור בעובדה שלא תמיד זהו צעד שפועל לטובת העסק או בעליו, במיוחד אם מדובר בבעלי מניות מיעוט. על מנת להמחיש את הבעיה, די היה אילו היינו מונים את שמותיהם של המנהלים שקיבלו לאורך השנים אופציות ללא שום צידוק, והותירו אחריהם עסקים כושלים ובעלי מניות פגועים. לצערנו, קצרה היריעה מלעשות זאת.

נסתפק אם כך בלציין שניים מהאירועים שזכורים לנו מהשנה האחרונה - הניסיונות לתגמל באופציות את מנהלי בנק דיסקונט ואת מנהלי בזק, בשני המקרים ללא הצלחה. ניתן לומר שהמשותף לשני המקרים הללו, הוא שבשניהם ביקשו חברות לתגמל מנהלים באופציות בדרך לא מבוקרת, שהבליטה את הבעייתיות בתהליך: מצד אחד, בשני המקרים "התפספסו" היתרונות שתגמול מסוג זה היה יכול לייצר (בעיקר הנעת עובדים להצלחה, שכן הקופון כבר היה מונח בכיסם). מצד שני, בשניהם נתרמה תרומה מכרעת להנצחת החסרונות שבמהלך (יצירת עוד שכבה בלתי צודקת של מולטי-מיליונרים ופגיעה באינטרסים של בעלי מניות המיעוט).

בשני המקרים המהלכים כאמור לא נחלו הצלחה, ואולי האליטה העסקית בישראל אף הצליחה ללמוד שיעור חשוב במינהל עסקים תקין. בכל מקרה, נראה שתופעת התגמול באופציות, שהינה נדבך נוסף באמריקניזציה שעובר עולם העסקים המקומי, הגיעה לכאן על מנת להישאר וניאלץ לחיות עמה עוד שנים רבות. אולי בעתיד, כשיצחק תשובה יפרוש לגמלאות, נוכל לשאול מה הוא חושב עליה.