"ימי אירופה האחרונים"

חגיגיות שרתה על אירופה בימים הראשונים של האביב. בברלין צוין ברוב שטיחים אדומים יום ההולדת ה-50 של, נו, איך נגיד את זה בדיוק, לא של האיחוד האירופי (כי הוא ייוולד רק 25 שנה אחר כך), אלא של הניסיון-הרציני-הראשון-לכונן-משהו-מעין-איחוד-אירופי. יום ההולדת של "הסכמי רומא", אשר יצרו את הקהילה הכלכלית האירופית, היה ראוי לחוגגיו. אבל הוא גם העניק הזדמנות להשוות את תקוות 1957 למה שהניבו חמישים השנה הבאות. על מדפי חנויות הספרים בברלין יכלו החוגגים למצוא ספר קטן-יריעה ורחב-מסר, ששמו "ימי אירופה האחרונים". היה אפשר למצוא את תרגומו לצ'כית גם בחנויות הספרים של פראג. עוד מעט יופיע גם התרגום הפולני, ובתחילת הקיץ תיראה גם המהדורה האמריקאית.

את מתנת יום ההולדת הלא-משמחת הזו מעניק לאירופה פרופ' זאב וולטר לאקוויר, שיחגוג 86 בחודש הבא. הוא שוקד עכשיו על כתיבת ספרו הבא, עדות-ראייה על המאורעות החשובים ביותר של המאה ה-20. הביוגרפיה שלו והביוגרפיה שלה היו שזורות זו בזו, מזמן שנמלט מגרמניה הנאצית רק כמה ימים לפני "ליל הבדולח", והוא בן 16 שנה. הוא עלה לארץ ישראל. את הוריו לא ראה עוד.

באוטוביוגרפיה שלו הוא כתב, "בעולם שאליו השתייכתי, ים שקט ומים עומדים היו חיזיון נדיר". הוא ראה את העולם ההוא מתמוטט על יושביו, והוא ראה את העולם ההוא מתנער מעפר במהירות מפליאה; הוא ראה את הדמוקרטיות כורעות תחת מגפי הנאצים, והוא ראה את הדמוקרטיות נאבקות על שיורן מול תיאבונה הגובר של האימפריה הסובייטית. הוא היה עיתונאי בירושלים, כאשר הלגיון הירדני סגר עליה מכל עבר; הוא היה אינטלקטואל לוחם בלונדון, בבוסטון, בתל אביב ובוושינגטון בימי המלחמה הקרה, כאשר ניצחונו של המערב כלל לא היה מובטח; הוא הורה היסטוריה באוניברסיטאות בשלוש יבשות; הוא היה ממניחי היסודות ללימודי טרור באקדמיה המערבית.

השנים גבו ממנו מחיר פיזי לא מבוטל, והוא אינו קל תנועה כשהיה. אבל ערנותו האינטלקטואלית וסקרנותו לא נחלשו. הוא משוטט בקלות בנתיבי ההיסטוריה, ומקשט את דיבורו ללא מאמץ בעובדות ובתאריכים. הוא עוקב אחר הפוליטיקה של אירופה, של ארצות הברית ושל ישראל. הוא מאזין לגלי צה"ל על האינטרנט, ומספר לי - כאשר אני סר אל דירתו בצפון-מערב וושינגטון - מה ראה הבוקר ב"הארץ", ומה דעתו על מה שראה. מאזינות בעניין בתו ונכדתו, אשר באו אליו מירושלים לכבוד הפסח.

ירושלים היא חלק בלתי נפרד של חייו. מעל שולחן העבודה הצנוע שלו תלוי צילום פנורמה של העיר העתיקה. ספרו הלפני-אחרון, או אולי הלפני-לפני-אחרון נקרא "למות בירושלים". כמו רוב כתיבתו בשנים האחרונות, גם לספר הזה יש ממד ביוגרפי. הוא הופיע באירופה ובארצות הברית, אבל לא בישראל. חבל.

הקורא הישראלי הצעיר אינו מכיר את שמו, אף על פי שספרו על תולדות הציונות (1971) היה במשך שנים רבות טקסט-יסוד. הוא תורגם למספר עצום של לשונות, כולל סינית, יפנית ורוסית. בית ההוצאה "ראנדום האוז" בניו יורק חזר והוציא אותו באנגלית לפני שלוש שנים.

"מדע השקיעה"

אני שואל את פרופ' לאקוויר על הז'אנר הספרותי-היסטורי של מה שהאינטלקטואל האמריקאי, ג'וזף נאיי, קרא פעם דיקלאייניזם, זאת אומרת "מדע השקיעה". מאז אדוארד גיבון הגדול, שחיבר בסוף המאה ה-18 את "שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית", רבו מאוד צופי השקיעה וחוזיה. כמעט לפני תשעים שנה יצא לאור חיבורו של אוסוואלד שפנגלר הגרמני על "שקיעת המערב", שנגע בכל הנימים והתיישב יפה עם הפסימיות הכללית של אירופה לאחר אקט ההתאבדות הקולקטיבית המכונה "מלחמת העולם הראשונה". לפני 20 שנה פורסם ספרו של ההיסטוריון הבריטי-אמריקאי פול קנדי, "עלייתן ונפילתן של המעצמות הגדולות". גם שפנגלר גם קנדי חשבו שמצאו נוסחה לזיהוי חולשותיהן הקיומיות של אומות גדולות לפני שהן עומדות לרדת מגדולתן. גם קנדי נגע בנימים והתיישב עם פסימיות שמשלה בכיפה האמריקאית בימים ההם.

לאקוויר אינו מחשב קצים ואינו מנסח נוסחאות. במטפורה לא מדויקת של בית משפט אפשר אולי להגיד על ספרו החדש שהוא נאום הסיכום של התביעה, לא כתב האישום. הוא אינו מפתיע את שומעיו, אבל הוא משפר את כושר הריכוז שלהם בבואם להחליט. המציאות טפחה על פניהם של שפנגלר ושל קנדי, אם כי בעצם איזו מציאות: הרף העין של ימי חיינו, או הנצח? לאקוויר מטעים את ההבדל בינם ובינו. "כשאני מדבר על 'שקיעה' אינני מתכוון להיעלמות, אלא לרמה נמוכה יותר של שיור. אנשים מתפרנסים הרבה מאוד שנים מתחזיות נפילה. זה התחיל עוד לפני 2,000 שנה ביחס לרומא, אם כי לפחות חלקה המזרחי של הקיסרות החזיק מעמד אלף שנה לאחר נפילתו של החלק המערבי. גם במאות האחרונות היו הרבה תחזיות כוזבות, אני מזכיר אחדות מהן בספרי. כאשר צרפת הובסה בידי גרמניה, ב-1871, התפרסמו הרבה ספרים על 'סופה של צרפת'. כיוצא בזה, 'גרמניה הגיעה אל קצה' ב-1918. היו לגרמנים נחוצות 15 שנה בלבד כדי לחזור אל עמדת בכורה באירופה. רוסיה חוסלה ב-1991, ועכשיו היא שוב חזקה למדי.

"העניין הוא בזה שהמשבר הפוקד את אירופה אינו משבר יחיד, אלא הוא תערובת של כמה משברים. אחדים מהם, כמו המשבר הדמוגרפי, אינם ניתנים לפתרון. מצב רוחה של ארץ יכול להשתנות, כלכלתה יכולה להשתנות, הביטחון העצמי שלה יכול להשתנות - אבל משעה שהתרחשה ירידה ניכרת בריבוי הטבעי, יידרשו שלושה או ארבעה דורות, אם בכלל, עד שהארץ הזו, או קבוצת האוכלוסייה הזו, תחלים. וזה מה שקורה באירופה.

"אירופה, לפנים פקטור חשוב בפוליטיקה העולמית, וגם בדמוגרפיה העולמית, מצטמקת והולכת. על זה אין עוררים. אפשר לכאורה להגיד, שמה בעצם רע בהצטמקות? אוכלוסייה קטנה יותר עשויה דווקא לשפר את איכות החיים. אבל אחד ההישגים החשובים ביותר של אירופה בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה הוא מדינת הרווחה. היא הוקמה על יסוד הנחות דמוגרפיות, שהשתנו מעיקרן. אנשים חיים יותר, והשאלה היא מי ישלם בשביל מדינת הרווחה.

"אפשר אולי לטעון, כי יהיו פריצות דרך טכנולוגיות, ולא יהיו נחוצים אלא קומץ אנשים כדי לעבוד בשביל הקהילה. אבל לזה עדיין לא הגענו. המשבר הדמוגרפי, לפחות עד כמה שהוא נוגע למאה ה-21, הוא לא-הפיך. באותה השעה, אירופה מתמודדת עם הגירה בעלת שיעורי ילודה גבוהים יותר, וזה מניב מתחים ניכרים. זה ייפתר יום אחד - אבל אירופה תהיה אחרת. דורי נעלם והולך".

אירופה מתכווצת ל-69 מיליון

כמעט משונה להיזכר שבשנות ה-50 הדאגה באירופה הייתה מפני עודף אוכלוסייה. כמעט משונה להיזכר בביטחון העצמי ששרה על אירופה עד תחילת שנות ה-70. משונה בהחלט להיזכר שרק לפני שבע שנים, בוועידת פסגה "היסטורית" בליסבון, מנהיגי אירופה צפו התקדמות מסחררת בזכות האינטגרציה הגוברת של חברות האיחוד. תנו לנו רק כמה שנים, הם אמרו, ואירופה תדביק את אמריקה ואפילו תחלוף על פניה.

מספר לא מבוטל של אינטלקטואלים אמריקאיים האמינו בזה. אחד מהם פרסם ספר, לפני שנתיים ופחות, ששמו "מדוע אירופה תנהל את המאה ה-21". זה עניין אמריקאי, אומר לאקוויר, באירופה עצמה איש אינו מאמין בזה. הוא עצמו נדבק באופטימיות האמריקאית לפני תשע שנים, כאשר הניח למו"ל שלו לקרוא למהדורה האנגלית של ספר שפרסם בגרמנית 20 שנה קודם, "אירופה בדרכה אל מעמד של מעצמת-על".

מאז באו התחזיות הדמוגרפיות ומשברי ההגירה, והעמידו את הציפיות הקודמות על ראשן. על-פי התחזיות (של האיחוד האירופי ושל האו"ם), בפרוס המאה ה-22, אוכלוסיותיהן של גרמניה, של איטליה ושל ספרד יעמדו על שליש ופחות מרמתן הנוכחית. כבר בשנת 2050, בתימן יהיו יותר תושבים מאשר בפדרציה הרוסית, במצרים יהיו יותר תושבים מאשר בבריטניה ובצרפת גם יחד, אוגנדה תהיה גדולה יותר מגרמניה. ואם תתאזרו בסבלנות, ותחכו עד שנת 2300, תראו את אוכלוסיית אירופה מתכווצת ל-69 מיליון, ואת אוכלוסיות רוסיה ואיטליה מתכווצות לאחוז אחד מרמתן הנוכחית. זו היבשת שבשנת 1900 חי בה רבע המין האנושי. כמובן, לא הכמות קובעת אלא האיכות. אבל מה הטעם באיכות אם לא יישאר אף אחד בבית כדי ליהנות ממנה.

צריך למהר ולסייג שכל הפרויקציות האלה מבוססות על ניחושים מלומדים. במשוואה יש יותר מדי משתנים מכדי שנניח את אמתיותה. אבל עצם הירידה אינה מוטלת בספק. רוסיה מאבדת עכשיו מדי שנה בני אדם במספר השווה לאוכלוסייתה של עיר גדולה, כ-700 אלף. השאלה מי ישלוט בעוד חמישים שנה בסיביר ובמזרח הרחוק הרוסי, על אוצרות האנרגיה העצומים שלהם, אינה קלוטה מן האוויר. האפשרות שהלשון העיקרית שם תהיה סינית, עם קצת קוריאנית ויפנית, ויותר מקצת טורקית, סבירה בהחלט.

ומה על קצת אלוהים ומולדת?

"לא הייתה כירידה הזאת בכל דברי ימי האדם", כותב לאקוויר בספרו. הוא מתעסק בייחוד בתוצאות הירידה, אבל אני שואל אותו על סיבותיה. האין הירידה הזו משקפת משהו עמוק יותר משינויים מבניים בכלכלה, או משיפור דרמטי במעמד האישה (לאקוויר מצטט סקר גרמני, המראה שחצי הנשים העובדות במקצועות מדעיים לא יהרו ולא יילדו).

אולי אירופה משלמת את המחיר על אובדן יעדים לאומיים, על ירידת ערכם של עניינים אבסטרקטיים כמו אמונה באלוהים או אהבת מולדת? "לא לכל שאלה חשובה יש תשובה", מצטחק לאקוויר, "מדוע לאנשים יש פחות ילדים? היה אפשר להניח כי עכשיו אנשים יכולים להרשות לעצמם להביא יותר ילדים לעולם ממה שיכלו קודמי-קודמיהם במאה ה-19. וזה אינו קורה". הוא מציע תשובות חלקיות, רובן חומריות. אנשים מתרבים פחות מפני שאין הם צריכים לחשוש מתמותת התינוקות הגבוהה של ימי אמותיהם ואמות-אמותיהם. הם מתרבים פחות, כי החברה שבה נולדו וגדלו אימצה אל לבה את המסר של שנות ה-60, ש"המשפחה אינה חשובה". הם מתרבים פחות, כי הם אגואיסטים והדוניסטים. את השתוממותו של לאקוויר מעוררת העובדה "שזה מתרחש לא רק בארצות פרוטסטנטיות, אלא גם בארצות קתוליות. אפילו יותר בארצות קתוליות, כמו איטליה וספרד, ששם יש שיעורי הילודה הנמוכים ביותר באירופה".

אבל האין זו בדיוק הנקודה? אני שואל אותו. נדמה לי שאין עוד ארץ אחת באירופה אשר התנסתה בהתמוטטות כה מסחררת של הדת יותר מספרד. האין התאמה בין שקיעת הרגשות הדתיים ובין הירידה בריבוי הטבעי? לאקוויר אינו חולק על ההנחה.

אני מרחיב אפוא את בית הקיבול שלה. שני מכרים בריטים אמרו לי לאחרונה שהם נבוכים מאוד כאשר הם מוזמנים לארוחה אצל אמריקאי, ושומעים את המסובים מדברים על יראת אלוהים ועל אהבת המולדת. בארץ מושבם אבד הכלח על אמונה דתית ועל פטריוטיות, והחצנתן היא כמעט מעשה של חוסר ציוויליות. לאקוויר, אורח תדיר בבריטניה (יש לו נכדים ונין אחד בלונדון), משיב: "יש לזה סיבה. אמונה ופטריוטיות היו ערכים חשובים, אבל הן גם גרמו ייסורים. דת שימשה להגבלת חירות, ופטריוטיות גרמה מלחמה. הדת לא הייתה חלק מן המודרניות. פטריוטיות גרמה שתי מלחמות עולם. ולכן מהלך העניינים מאז סוף המאה ה-19 היה התרחקות מדת".

היש משהו היכול להציל את אירופה מגורלה?

"תיאורטית הכול יכול להיות. למשל, הופעת דת חדשה, שפשוט תנחה אנשים להתרבות. אולי זה יקרה בעקבות אסון גדול. אלי מגיפה גדולת ממדים, או מלחמה גרעינית. או אז אפשר להעלות על הדעת שבעקבות מאורע כזה תהיה תחיה רוחנית. כללית, הנטיות שתיארתי הן ארוכות טווח. הן לא יתחוללו מחר".

"פייסנות מסיבית"

לאקוויר אינו מציג תרחישי אימים של אירופה מוסלמית, או מה שבת-יאור, הסופרת היהודייה ילידת מצרים, קראה Eurabia. הוא אינו מדבר על אוסף של דגלים ירוקים מתבדרים ברוח סביב משרדי הנציבות של האיחוד האירופי בבריסל. הוא מתנבא בזהירות על הופעתן של "מדינות דו-לאומיות" באירופה, וביתר ביטחון על "פייסנות מסיבית" כלפי מוסלמים, אשר השינויים הדמוגרפיים עשויים להניב. התחשבות וסובלנות - ערכים נעלים כשלעצמם - ייצאו מכלל שליטה, ויהפכו פחות או יותר למכירה כללית של ערכים ושל כללי התנהגות.

כמו הפייסנות המקורית, זו של שנות ה-30 כלפי רודני אירופה, אין שום ודאות שהפייסנות הזו תעלה יפה. אבל גם אם היא תעלה יפה, ותצמיח דו-קיום כלשהו, תהיה כרוכה בה "טרנספורמציה כמעט מלאה של הציוויליזציה האירופית". ואם היא לא תעלה יפה? או אז תגובת-הנגד תהיה בלתי נמנעת. לאמיתו של דבר אפשר להשתומם (במובן של ציפייה הגיונית, לא של ייחולים) על היעדר תגובת נגד ממשית עד היום.

אני שואל על הניסיון ההיסטורי הקודם של ריאקציה להגירה. כניסת מספר קטן יחסית של יהודים ממזרח אירופה לגרמניה מילאה תפקיד בהתעוררות מצב הרוח המכוער ביותר בתולדותיה. עכשיו אנחנו רואים מיליוני מהגרים, שבניגוד ליהודים אינם להוטים להיטמע. על לא-מוסלמים אסורה למעשה הכניסה לחלקים של ברלין ושל לונדון. מה השתנה אפוא הלילה הזה מן הלילה ההוא?

תשובתו מזכירה קצת את ההלצה השחוקה, "אתה חייב לבנק אלף דולר, זו בעיה שלך; אתה חייב מיליון דולר, זו בעיה של הבנק". פשוט מאוד, הוא עונה, "יש הרבה יותר מהגרים עכשיו". הוא נותן לדוגמה את מקצוע הרפואה בבריטניה. בשנות ה-30 לא היה קושי להפלות רופאים יהודים, פליטי גרמניה הנאצית, כי היו רק כמה מאות מהם. עכשיו, "חצי הרופאים ורוב האחיות בבריטניה הם הודים ופקיסטנים".

אף על פי כן, יש תגובת נגד. "מלוא הספקטרום הפוליטי באירופה נע ימינה", הוא אומר. "כל המפלגות הפוליטיות אימצו מצעים המתנגדים בעצם להגירה, או לפחות מבטיחים להטיל הגבלות ניכרות". לאקוויר, היסטוריון של הפשיזם האירופי, אינו חוזה גל פשיסטי חדש. "פשיזם היה תנועה התקפית, אבל עכשיו אתה רואה פשיזם מתגונן, אם בכלל. פשיזם היה תנועה של צעירים. אבל באירופה, האוכלוסייה מזדקנת והולכת. איפה אפשר למצוא את 'תגובת הנגד'? במגרשי הכדורגל, אבל זה כמובן לא מספיק".

ואם יכלו כל הקצים, תמיד אפשר לחזור אל אדוארד גיבון. ההיסטוריון המזהיר של שקיעת המערב הלטיני שירבב אל אחד מכרכיו את התובנה המפתיעה הבאה: "אם יום אחד תעמוד הציביליזציה האירופית בסכנה, ואם כובש פראי יצליח להטיל את מרותו הרודנית על-פני כל היבשת בואך האוקיינוס האטלנטי, גם אז אירופה לא תמות. עשרת-אלפים ספינות יובילו אז את שרידי החברה התרבותית אל מעבר להישג-ידו של הרודף; ואירופה תתחדש ותפרח בעולם האמריקאי".

ואחרי אמריקה? מה יקרה אם נהיה זקוקים למפלט גם ממנה? גיבון לא ידע, אבל מאז קפטן קירק והאנטרפרייז אנחנו יודעים את התשובה: "עשרת אלפים ספינות חלל יובילו אז את שרידי המערב ישר אל קצה הגלקסיה".

את רשימת פרסומיו של פרופ' לאקוויר אפשר למצוא ב-laqueur.net. "

Karny@starpower.net