הנקראות ביותר

האיש שכן היה שם

משה קראוס הוביל מבצע הצלה נועז של כ-90 אלף מיהודי הונגריה בשואה, אבל שמו נזנח מספרי ההיסטוריה לטובת ישראל קסטנר השנוי במחלוקת. במחקר חדש, מנסה אילה נדיבי להחזיר לקראוס את הכבוד המגיע לו, אבל יש מי שעדיין לא מוכן לשמוע > דוד שליט

יותר מ-60 שנה חלפו מאז תמה מלחמת העולם השנייה בתבוסת הנאצים, והמלחמה על מקומם של גיבוריה בספרי ההיסטוריה עודנה נמשכת. אחד כזה הוא משה (מיקלוש) קראוס, מי שעמד בראש המשרד הארץ-ישראלי בבודפשט בזמן השואה, ושניצב כעת במרכזה של עבודת דוקטורט שנויה במחלוקת שהשלימה אילה נדיבי מאוניברסיטת חיפה. "אמרו לי תעזבי, לא יתנו לך לכתוב כי את נגד מפא"י", היא אומרת, "תעשי את זה בחוץ לארץ. הרגשתי רתיעה של הרבה חוקרים חשובים, והתקשיתי למצוא מנחים".

קראוס, טוענת נדיבי, הנהיג מבצע הצלה נועז של כ-90 אלף מיהודי בודפשט, בעת שד"ר ישראל קסטנר, ששמו נחקק היטב בהיסטוריה היהודית הקולקטיבית, היה זה שקיבל כספים רבים מן היישוב בארץ ישראל, אולם חילץ לכל היותר את רכבת המיוחסים שלו. בעוד כל המחקרים עד כה עסקו בקסטנר ובקשריו השנויים במחלוקת עם הנאצים, מתמקדת נדיבי לראשונה בקראוס, איש המזרחי-הפועל המזרחי, שהלך לעולמו ב-1986, וששמו ופעלו נשכחו והושכחו.

"זה חומר לסרט", היא אומרת ומתארת איך הצעירים מגיעים באישון לילה לבניין דירות, קראוס מחכה להם בפתח הבניין, והם עולים יחד לחדר בהיעדרו של שרל לוץ - הקונסול השווייצרי, איש הקשר לשלטונות ההונגריים, שותף לפעולות ההצלה ומחסידי אומות העולם - מנסים לפתוח את הדלת ואת מגירת השולחן הנעולה, חרדים אם יימצא מפתח או לא, ומחתימים עוד ועוד שוצפאסים (תעודות חסות לניצולים). "באנציקלופדיה של יד ושם, מפעל הדגל, אין על קראוס ערך", אומרת נדיבי. "לא כערך לעצמו וגם לא בערך קסטנר. וגם לא בתיק של חסידי אומות עולם, מילה אחת אין עליו. ואתה לא יכול להבין את פעולתו של לוץ, חסיד עולם, בלי קראוס.

"בכל הרצאה שלי, אני פותחת בשניים-שלושה מכתבים של לוץ לסוכנות היהודית בתום המלחמה. מודיעים לו על טקס הוקרה ורשימתו בספר הזהב של קק"ל, והוא כותב ומודה להם, 'אבל קראוס צריך לקבל את ההוקרה, כי בלעדיו לא הייתי מצליח', וכשהטקס מתקרב הוא שוב כותב להם על ההוקרה שמגיעה לקראוס, ובא הטקס המפואר בקונגרס הציוני, ואף אחד לא מזכיר את קראוס, ולוץ עונה למברכיו ושוב מזכיר את קראוס.

"כל המערכת התגייסה למחוק את קראוס. הוא לא קיים. אתה יודע שביד ושם אין פרוטוקול של משפט קסטנר? לך למחשב, חפש נושא 'משפט קסטנר', אין כלום. עבדתי על הפרוטוקול של גנזך המדינה, וגם שם מתברר שחסרים דפים. זה לא הפרוטוקול המלא. לרשות הציבור אחרי המשפט עמד רק פסק דין של העליון שדן בערעורו של קסטנר, ורק בשנת 1972 הוציאה הוצאת קרני את פסק הדין של השופט בנימין הלוי. הפרוטוקולים לא היו לעיני הציבור ולא לעיני החוקרים במשך שנים. אני מורה להיסטוריה, מעבירה חומר לבגרות, יש פרק הצלה של יהודים למען יהודים, קסטנר מופיע בראש, וגם זה ללא כל דיון בשאלה אם שיתף פעולה או לא, וקראוס שוב לא קיים".

אם רוצים הוכחה לכך שפעולת המחיקה של קראוס הצליחה, די להחליף היום כמה מילים עם אורי אבנרי, העורך לשעבר של "העולם הזה". אבנרי אינו זוכר כלל מי היה קראוס, אף שהוא מגלה בקיאות וירידה לפרטים של פרשת קסטנר. בעת המשפט, "העולם הזה" איחד אינטרסים עם שמואל תמיר, סנגורו של מלכיאל גרינוואלד, מי שהעלה נגד קסטנר את אשמת שיתוף הפעולה עם הנאצים ונתבע על-ידו תביעת דיבה. קסטנר, אז דובר משרד המסחר והתעשייה וממועמדי מפלגת השלטון מפא"י לכנסת, יוצג בהמשך על-ידי חיים כהן, היועץ המשפטי דאז. תמיר, בהופעה מרהיבה, הפך במהלך המשפט את קסטנר מתובע לנתבע.

לא האמין לאייכמן

עד סוף אפריל 1944 פעלו קראוס וקסטנר, במשותף, למען הגירת 600 יהודים, שאת יציאתם אישרה ממשלת הונגריה, הכבושה כבר בידי הגרמנים. בשלב מסוים טען קראוס כי יציאת 600 היהודים מהונגריה - מה שיתפתח בהמשך לאותה "רכבת מיוחסים" של 1,684 הניצולים -היא הטעיה גרמנית, הבאה להסיח את דעת המנהיגים היהודים מכוונות ההשמדה של הרייך השלישי. מאוחר יותר התנגד קראוס, מאותה סיבה, גם לשליחות של יואל ברנד, שותפו של קסטנר, לקושטא, במסגרת עסקת "דם תמורת סחורה" שהציע אדולף אייכמן - הצלת מיליון יהודים תמורת עשרת אלפים משאיות עמוסות בסחורה.

אין הערכה כספית מדויקת כמה מיליוני דולרים נאספו על-ידי היהדות ההונגרית, על-ידי הג'וינט והיישוב בארץ ישראל, ואשר הועברו לקסטנר, מבהירה נדיבי. אולם ברור שחלקו של הכסף שימש את הסחטנות הגרמנית, תמורת תוכניות להצלת יהודים, ושחלקו נפל לידי ההונגרים. קראוס והתנועות החלוציות האופוזיציוניות לא ידעו, היא מעריכה, על קשר המכתבים והכספים הקבוע שהתקיים עם קושטא וג'נבה. בקושטא לא ידעו שקראוס ממשיך לפעול, מכתבים לא היו מגיעים אליו. במידה רבה, אומרת נדיבי, קסטנר מידר את קראוס.

בניגוד לקסטנר, קראוס דבק במשא ומתן מול השלטונות ההונגריים. הוא הצליח להשיג 7,800 סרטיפיקטים, ובעזרת מניפולציה משותפת לו וללוץ מספרם יקפוץ בהמשך ל-40 אלף אישורים לעלייה לארץ ישראל. קראוס הפך שמיים וארץ כדי להפיץ את דוח רודולף ורבה, על מדיניות ההשמדה של הנאצים, בעוד קסטנר נקט הסתרה, כדי שלא לפגוע במגעיו עם הנאצים.

במחצית אוקטובר 1944 התרחשה בהונגריה הפיכת הימין הקיצוני - "צלב החץ" - בתמיכה של גרמנים ובגיבוים, ומתחילה נהירה של רבבות יהודים לבית הזכוכית, בניין שבו שיכן קראוס לבטח את אלפי בעלי השוצפאסים, המהווים בסיס לסרטיפיקטים לעלייה לארץ. קראוס רכש עוד שני בניינים, וכשזרם האנשים גדל הם פלשו והשתלטו על עשרות בניינים נוספים, כולם מוגנים בחסות המעמד הדיפלומטי שהקנה להם קראוס.

יש מחלוקת לגבי מספר הניצולים בעזרת תעודות החסות, שכן חברי תנועות הנוער שהשתלטו על המקום פתחו במבצע זיופים ענק. אולם נדיבי אומרת שההערכות נעות בין 70 ל-100 אלף יהודים, מתוך 130-120 אלף יהודי בודפשט שניצלו מגירוש ומהשמדה. "למספר כה גדול של ניצולים, בזכות פעולה מאורגנת ומקורית שיזם קראוס, לא היה תקדים בתולדות הצלת יהודי אירופה במלחמת העולם השנייה", היא מדגישה. "כל פעולות ההצלה בחסות השווייצרית נעשו מכספי היהדות המקומית. קראוס דאג להשיג את הכספים, ואף לא סנט אחד התקבל מכספי היישוב והעם היהודי".

את ההיסטוריונית פרופ' יהודית באומל כל זה לא ממש משכנע. "סו וואט", היא אומרת, "כולנו יודעים איך עורכים אנציקלופדיות. איך בחרנו ערכים? קודם כול לוקחים ערכים שאין עליהם ויכוח. אם לא תעשה מיון, תגיע ל-50 אלף עמודים. היו הרבה אנשים שפעלו בהונגריה, אני יכולה לתת לך חמישים שמות שעסקו בהצלה. מכולם, השם של קסטנר נשאר".

אף אחד מהם לא הציל עשרות אלפים כמו קראוס.

"לא שייך. יש, להבדיל, אושוויץ אחד, וכשאומרים מחנה שטוטהוף או חמישים שמות של מחנות שאני יכולה לשלוף בשנייה, מישהו שמע עליהם חוץ ממי שאביו היה שם? יש היסטוריה ציבורית. ידעו על קראוס, אבל הציבור בארץ, כולל הדתי, עבר את הטראומה של רצח קסטנר, ומה לעשות, קסטנר הפך למרכז במה, והבמה סובלת אדם אחד, כל השאר הפכו לשחקני משנה".

תגובתה המעט נרגזת של באומל מפתיעה לאור העובדה שהיא שימשה מנחה של נדיבי בעבודה קודמת שלה, על המרכז הארץ-ישראלי בבודפשט. אבל נדיבי אינה יחידה שאינה מניחה לעניין. השמדת יהודי הונגריה, בעת שהיה כבר ידוע על המתרחש בארצות אחרות, הוא נושא שחוזר ועולה בשיח הישראלי עד לימים אלה, במלאות 50 שנה לרציחתו של קסטנר תל אביב.

"הוא הרגיש פגוע"

לכאורה, שעתו הגדולה של קראוס הייתה במשפט קסטנר. הוא שימש העד המרכזי והציג את דרכו מול זו של קסטנר. עד כדי כך, שהתובע חיים כהן אומר בדברי הסיכום שלו, גם אם בניסיון להישמע אירוני, "נראה שהיה בהונגריה רק יהודי אחד שחכמתו עמדה לו שלא להאמין (בתככי הנאצים), וזה היה העד קראוס". השופט הלוי קובע שמעשיו של קסטנר חיבלו בקראוס. גם בערכאת הערעור, שבה ניקו השופטים את קסטנר מאשמת שיתוף פעולה עם הנאצים, הם הדגישו "מה עלובה הייתה פעולת ההצלה שלו" לעומת מעשיו של קראוס.

אבל מנקודת השיא הזאת משרטטת נדיבי נתיב של מסמכים נעלמים והליכים מתישים. לדבריה, קראוס ניהל מערכה משפטית להשיב לו למעלה מ-30 מוצגים שנתן לבית המשפט בעת משפט קסטנר. המשפט הנוסף הזה הסתיים רק בשנת 1973, כעשרים שנה לאחר מתן המסמכים, "אבל לא ידוע אם כובד צו בית המשפט ואם המסמכים הוחזרו לו", אומרת נדיבי, ומוסיפה כי רבים מן המסמכים הללו לא נמצאים בגנזך המדינה וגם לא באוסף של קראוס שהועבר לאחר מותו לארכיון הציונות הדתית באוניברסיטת בר אילן. נדיבי רואה גם משמעות בעובדה שלא קראו לקראוס להעיד במשפט אייכמן. "לא נתנו לו להופיע במשפט אייכמן, בין היתר משום שזה נועד להיות תיקון למשפט קסטנר", היא אומרת. "אנשים לא היו מודעים לזה אז, וגם אני לא, רק בדיעבד. אבל מעניין שקראוס זומן להעיד בפני לשכה 06 (יחידת חקירה מיוחדת שהוקמה במשטרה לצורך הכנת התיק למשפט אייכמן, ד' ש'). הלכתי לארכיון ומצאתי את העדות. השוטר שרשם את הדברים מפי קראוס כתב שם: 'הוא העיד בפניי כל מיני דברים שלא רשמתי אותם, כי הוא מייחס לעצמו יותר מדי פעולות'".

איך את מסבירה את זה?

"מי היה יכול לדעת מה קראוס אמר במשפט? הרי הפרוטוקולים האלה לא היו לעיני הציבור, רק פסק הדין של העליון, וזה לא התעסק בקראוס אלא אם קסטנר עשה מה שעשה".

ניצה וילצ'יק, אחייניתו של קראוס, חוקרת אותי בטלפון, מה העניין שלי בקראוס. לאורך השנים למדה לחשוש כשמישהו מבקש ממנה לספר על דודה. הפגיעה המתמשכת הזו בתרומתו ובהשכחתו גרמה בשעתו לאשתו של קראוס, גוסטה, לאסור כל דיבור על הפרשה בנוכחותו. וילצ'יק עדיין רוצה בתיקון העוול, שיכירו במעשיו. "הוא דיבר רק אם משכנו אותו בלשון, הצטנע", היא מעידה. "הוא הרגיש פגוע רק כשייחסו דברים שלו לאחרים. אני מורה להיסטוריה באולפנה של בני עקיבא בכפר סבא, תמיד גיליתי עניין, וכאן יכולתי לשמוע ממקור ראשון, מבן משפחה".

וילצ'יק זוכרת מצעירותה את קראוס יושב עם אחיו בירושלים בבית קפה, דנים בספר שיכתוב פעם. 91 דפים כתובים בגרמנית, זה החומר שמצאה נדיבי בארכיון בבר אילן. האם נותרו מסמכים נוספים? וילצ'יק זוכרת שמועות במשפחה על "כספת בשווייץ שאולי שמר בה מסמכים", ומוסיפה, "אנשי מפא"י התנכלו לו ורצו לגזול ממנו מסמכים שלא היו לרוחם. הם פרצו לביתו אחרי משפט קסטנר. תמיר יעץ לו אז שלא ילך בקצה המדרכה, כדי שלא יביימו תאונת דרכים".

על-פי וילצ'יק, קראוס ואשתו התגוררו בדירה קטנה בדמי מפתח, שני חדרים בשכונת רחביה בירושלים. היא זוכרת את קראוס כאיש חם, בעל ידע, דובר גרמנית, הונגרית ואנגלית. קרא הרבה ונהג לשוחח עם שתי אחייניותיו על אירועים היסטוריים. וילצ'יק נזכרת גם שהיה חובב ספורט, נהג לפרוש באירועים משפחתיים לחדר צדדי, להקשיב לשידור משחק כדורגל ברדיו. כאיש מאמין הקפיד להניח תפילין, אבל בדרך כלל הלך ללא כיפה לראשו, "לפעמים עם מגבעת, חליפה, עניבה, אז זה נחשב ללבוש אירופי".

"מנהיגי השמאל הבינו ששגו"

בתום השואה הצליחו להביא להדחתו של קראוס. לדברי נדיבי, "מנהיגי השמאל החלוצי הבינו, על רקע הביקורת שהלכה וגברה, כי הם שגו בהבנת המציאות בתוך המלחמה. הם הבינו, גם אם לא הודו בכך, כי בהיותם חלק בלתי נפרד מדרכו של קסטנר, הם נתנו יד להצלה עמוסה בבעיות מוסריות ובהתנהלות כושלת. מי שהזכיר להם את הכישלון הצורב היה קראוס, האיש שיצא נגד הקו, והם רצו לסלק אותו מדרכם. הם חששו משאלות שיצוצו בעתיד, על הקשר הבלעדי עם קסטנר ועם הנהגת השמאל החלוצי, על סכומי הכסף שנשלחו להונגריה, למי נשלחו ואיזה שימוש נעשה בהם? ומדוע שמרה הנהגת היישוב בסוד את דבר שואת יהודי ערי השדה מפני הציבור ומנהיגים ביישוב בארץ ישראל".

וההדחה יכולה להשתיק את קראוס?

"קראוס בא לקונגרס הציוני הראשון אחרי המלחמה בכוונה להגיש תביעה משפטית נגד קסטנר, שגנב לדבריו כספים, חצי מיליון דולר בשנת 1943. כשהוא מגיע לקונגרס ורואה את ההערכה העצומה שקסטנר זוכה לה, הוא הבין שלא יוכל ללכת נגדו. הקריאה של קראוס בכלל לא נדונה שם. הם שומעים את קראוס ומגיעים למסקנה שלא זאת המסגרת. זה נודע לקסטנר ולחברי מפא"י, וקסטנר מגיש תביעת נגד מול קראוס, ובסופו של דבר מנפנפים את קראוס ולא שומעים את תלונתו".

בארץ, לאחר המלחמה, פעילותו של קראוס הייתה אפורה בהרבה. הוא עבד כמנהל מוסד לנערים בדרך לירושלים, וכפקיד במשרד הסעד. תמיר ייצג אותו במשפט תביעה נגד הסוכנות היהודית שבו דרש קראוס תשלום ופיצויים על שנות המלחמה שבהן עבד בשירותה - סידרו לו עבודה במסגרת הסכם פשרה. לפי נדיבי, עם פרישתו לגמלאות ב-1973, קראוס שב ופנה לנציב שירות המדינה בבקשה שיכירו לו, לצורך חישוב פנסיה, ב-11 שנות עבודתו מטעם הסוכנות במשרד בבודפשט, כפי שנהגו עם אחרים. "מן הראוי שתתחשבו בפעולותיי, שהן ללא ספק יוצאות מגדר הרגיל", כך כתב בפנייתו. נדיבי אומרת כי לא ידוע מה עלה בגורל תביעתו זו.

לפי וילצ'יק, בני הזוג קראוס הותירו אחריהם מעט רכוש וכסף, שחולק לשתי האחייניות ולאדם נוסף, אחד מניצוליו, שופט מחוזי בדימוס ששמר איתו על קשר לאורך השנים. לדברי וילצ'יק, האיש סירב להיענות לניסיונות ההידברות של האחייניות. הוא גם ביקש לשמור על עילום שמו לצורך כתבה זו.

ניצול נוסף בזכותו של קראוס הוא אברהם גולדרייך, מראשוני חיל האוויר, מפקד טייסת ובהמשך נווט באל על. הוריו נהרגו בגטו סמבור בגליציה, וכמו פליטים יהודים רבים ממדינות שכנות הגיע גולדרייך יחד עם אחיו להונגריה ב-1943. שמורות עמו רק מילים חמות על קראוס. "הוא היה ציוני גדול, והציל אותי ואת אחי", אומר גולדרייך. "והוא עשה זאת בניגוד להוראות הסוכנות לשלוח ארצה רק אח אחד, כי פחדו שאם ניתפס, יחזירו אותנו לאושוויץ. אנחנו לא רצינו להיפרד, וקראוס הסכים שניסע יחד".

מה אתה זוכר מהתקופה בבודפשט?

"גרנו אצל משפחה, שמונה-תשעה ילדים בחדר. היינו יוצאים מוקדם בבוקר וחוזרים בלילה, שלא יראו אותנו השכנים ויתחילו לחשוד. כילדים פליטים לא הלכנו לבית ספר, והסתובבנו בבית הכנסת. אני זוכר שקראוס ערך לי טקס בר-מצווה ונתן לי במתנה שעון. בבית הכנסת שמעתי גם שיש עלייה, חמישים ילדים בתמורה לשבויים גרמנים פצועים שהבריטים ישחררו. זאת הייתה העסקה. רצתי למשרד של קראוס. הוא הקשיב לי, וברחמיו עליי ועל אחי נתן לנו ויזות. אני זוכר שחיכינו חודשיים לעלייה, והוא הלביש אותנו ונתן לנו כסף ותלושי אוכל למסעדה היהודית. הוא היה הצלה בשבילנו. כשעלה לארץ פגשתי אותו פעם אחת בקיבוץ, ואז הוצבתי שנים במשרדי אל על בלונדון ובניו יורק, והקשר נותק".

וילצ'יק מוסיפה כי קראוס "תהה פעם בקול על כך שאנשים אינם שומרים על קשר. לא שהוא רצה בכך. ההפך. הביך אותו שיכירו לו תודה כל הזמן, אבל הוא אמר שמסקרן אותו אם זו תכונה אנושית לא להכיר תודה, או שנסיבות החיים לא מאפשרות זאת. הוא דיבר על זה פעם כשקיבל מכתב מאוסטרליה ממי שהציל אותו שלושים שנה קודם לכן. אבל היו פה בארץ אנשים שלא התעניינו. קראוס הציל שני בני דודים של אחותו. הם הגיעו לבודפשט מקצווי הונגריה, הוא מצא אותם ברחוב ואסף אותם לבית הזכוכית. לפני כמה שנים אני קוראת כתבה בעיתון דתי, ואותו בן דוד מספר שם סיפור אחר לגמרי. פגשתי אותו ושאלתי, 'שלמה, מה הסיפור?' הוא התחיל לגמגם. מה המניע שלו לשנות סיפור כה פשוט של הצלה? אין לי הסבר. אולי אדם רוצה להיות גיבור בעיני עצמו, שמצא את דרכו להינצל בכוחותיו הוא".

"לשנות את ספר ההיסטוריה"

נדיבי, מי שמעלה כעת את העניין המחודש בקראוס, היא תושבת מחולה בבקעת הירדן, אם לשבעה, בת לניצולי שואה. אמה הונגרייה ואביה סלובקי, שניהם שרדו את אושוויץ. "אבי מעולם לא דיבר, אמי דיברה יותר מדי. פעמיים בשנה הייתה הולכת להרצאות בבית הספר, ואנחנו, ארבע אחיות, הורדנו מסך. אחר כך כיוונתי את ילדיי בתת-מודע או במודע לעבודות שורשים ונסיעות לפולין, הדברים נצרבים, וכנראה כיוונתי גם את עצמי". להמחיש את טבעה של שכחה אנושית נדיבי מספרת על קרובת משפחה שלה: "היא אמרה לי שניצלה על-ידי השוודים והראתה לי תעודות חסות של השווייצרים. היא לא שמעה על קראוס. היא ואחרים לא מבדילים בין שוודים לשווייצרים".

מה גרם לך לבחור דווקא בקראוס?

"הייתי בזמנו בהצגה 'קסטנר' של מוטי לרנר, הצגה שמאוד הרשימה אותי. בשבת אחת היינו אצל אבא של בעלי, שגם הוא משם, והתווכחנו. הוא היה נגד קסטנר. הוא עלה ב-1941 בעזרת קראוס, וידע עליו מעט מאוד. הוא ראה את הצטברות החומרים ואמר לי, 'עזבי, הכול יותר מדי נגוע פוליטית, הם לא ייתנו לך. את מושבניקית, תעשי עבודה על הלול'. הוא הציג את העמדה שאילו היו אומרים ליהודי הונגריה את האמת, הם לא היו עולים לרכבות. זאת העמדה הסטריאוטיפית. אני לא טוענת כך. קראוס לא דיבר על מרד או אי-שיתוף פעולה עם הנאצים, וגורל היהודים בערי השדה לא היה משתנה מהיסוד כתוצאה מפעילותו. אבל אני באה לעסוק בסדק שבו ניתן היה לפעול למען ההצלה".

לרנר, שעיבד את מחזהו למיני-סדרה שנויה במחלוקת, הפך לאורך השנים לשבוי נוסף של פרשת קסטנר. "לפני חודש", הוא מספר, "השתתפתי במשכנות שאננים בדיון שנמשך שעות, הדיון הכי קשה בחיי, עימות מול השופט חשין ומשפחתה של חנה סנש בעניין הסרט. השתתפתי גם בסרט חדש על קסטנר, שמוקרן עכשיו בערוץ PBS, והאקדמיה כל הזמן חוזרת לזה. לפני כמה ימים דיברתי לפני סטודנטים בפקולטה לאמנויות בתל אביב. שיחה מקצועית על המעבר מהמחזה לסרט, למה החלטתי כך ולא אחרת, אבל זה שוב גלש לאתיקה של הפרשה".

גם לרנר לא אזכר את קראוס - לא במחזה ולא בגרסה הטלוויזיונית. הוא טען פעם כי המדיום הדרמטי אינו המקום לעשות צדק היסטורי, ויהיה פעלו של האדם חשוב ככל שיהיה. גם היום לרנר עומד מאחורי החלטותיו הדרמטיות, אבל מפויס יותר הוא אומר: "אם היו לי עשרה פרקים בסדרה, אין ספק שקראוס היה בה. קוצר היריעה מנע את שיתופו. קשה לי היום להגן על ההחלטות להשאיר אותו בחוץ, אבל העובדה שנפגשתי איתו לשיחה ארוכה מעידה שכן רציתי לכלול אותו.

"קראוס הוא דוגמה לאדם שפעל במצבים בלתי אפשריים וצנח ממעמד של קובע גורלות לחיים ולמוות לתפקיד של פקיד קטן שעוסק בניירת. זה יוצר דרמה אדירה. הסיפור שלו מזכיר לי את סופו של גורודיש באפריקה. האיש שהניע אוגדות, האיש שאמר 'הישרתם מבט אל המוות והוא השפיל את עיניו', מתעסק כעת במחלות של כורי יהלומים. זה יוצר תסכול והאשמות ואיבה. קראוס הוא כמו אל שהכזיב בעיני עצמו".

"אם לצטט אחד מאלה שהכירו אותו בבודפשט, קראוס היה 'אדם חכם, ישר אבל לא סימפטי'", מסכמת נדיבי. "כולם ציינו שהיה אדם צנוע, הלך עד הסוף עם האמת שלו, לא עשה חשבון לאף אחד, אבל כנראה היה משהו באישיותו שלא אפשר 'לשווק אותו'. ייתכן שאי-תגובתו נעוצה גם בחוסר מוטיבציה להתחיל במערכה שיפסיד בה. לא היה לו אמון במערכת. הוא פחד והתייאש מכל בעלי העניין. הוא הבין שיוצרי הזיכרון הקולקטיבי ביקשו להשכיח אותו כאלמנט מטריד.

"אנחנו מלמדים את התלמידים שתודעת השואה התחילה במשפט אייכמן, כי אף אחד לא רוצה לחזור לאותו משפט ארור של קסטנר. כשיש לי כיתה טובה אני מספרת להם במה אני עוסקת, ומקווה שייצא הספר, גם תוכנית הלימודים תשתנה, ושמו וסיפורו של קראוס ייכללו בה. היום תלמיד לא יודע מה היה אז לבד מהביטוי 'מכר את נשמתו לשטן', וגם אנשים יותר מבוגרים לא מתעניינים. ללא ספק, צריך לשנות את ספר ההיסטוריה". "

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות