בראשית האלף, בימים הכי חמים של זרם "הנשמה החדשה" עם יוצרים כלורן היל, ד'אנג'לו, אריקה באדו ומאקסוול, היה נדמה שאלבום הבכורה רב המכר של מייסי גריי בישר על קריירה ארוכה ומשגשגת. להיט הענק שלה, "אני מנסה", הוליד אפילו הופעה לא טובה ב"סינרמה" בת"א, ולשנה אחת היה נדמה שגריי, שכונתה כתשובה השחורה לרוד סטיוארט, מצליחה להתחבב על המון אוזניים בזכות הסול המסחרי והשנון לפרקים שלה.
אלא שההצלחה הראשונה פינתה מקומה לשלושה אלבומים, שגם הטרי שבהם, "ביג", סובל כקודמיו מבעיות חריפות במיקוד ובהבעה. החדש של גריי נקרא "גדול", אבל מי שתופחים לאחרונה הם בעיקר סימני השאלה סביב הקריירה שלה. יש לה מראה חיצוני וקול מאוד מיוחדים. כתסריטאית לשעבר היא יודעת לפעמים להבריק בטקסטים, אבל דומה שערכית ותדמיתית גריי שקועה במצוקה עמוקה.
מצד אחד, וויל.איי.אם מה"בלאק אייד פיז" סידר לה כאן הפקת סול מצוחצחת להפליא. מצד שני, לאורך שלושה אלבומים שלמים כבר נשאלת השאלה מה מבדיל בין גריי לבין עשרות זמרות נשמה מסוגה. מה הופך את החומרים שלה, בין אם בזכות התכנים ובין בשל תיווכה הקולי, לאמנות ששווה מצידנו השקעה רגשית וכספית?
ממש לא ברור, וזה מעציב משום שלכאורה לגריי יש גם צבעוניות וגם עומק. וייתכן שבאופן מתעתע העומק המודחק הוא שחוסם אותה. כשהייתה על תקן של תגלית צעירה יחסית, גריי שרה וגם דיברה על התא המשפחתי שהתפרק, על תסכוליה כאישה גדולת מימדים, ועל חיי אהבה רווי אכזבות. נדמה שמאז ההצלחה הראשונית, המפתיעה והמסחררת, גריי מעוניינת מדי להיראות קלילה, מגניבה, זוהרת ושערורייתית.
גריי שמה את הלוזרית מפעם בצד, והעמידה בקדמת הבמה בעיקר את הזמרת החצי מטורללת עם הקול הסדוק ותפירת השירים הטכנוקרטית. זה לגמרי לגיטימי להשאיר את הקרביים בפנים ולא לשפוך אותם מול עיני הציבור הרעב לבידור, אבל גריי עוד לא מצאה חלופה של ממש שתספק תכנים נוגעים ומשקל סגולי לשירים שלה.
"ביג" הוא תקליט נוצץ, אבל חלול, כזה שנדרשות הרבה האזנות על מנת לאתר בו את החסר, ודווקא משום שלכאורה הכול בו בסדר גמור, יותר מדי בסדר. המון סחורה מלוטשת, אבל הנשמה נשארה בחוץ.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
