זה הזמן לקפוץ באנג'י

מחקר שפורסם לאחרונה מגלה כי אנשים בסביבות גיל 50 חוששים מסיום חייהם פי שלושה וחצי מהוריהם המבוגרים, וטרודים במחשבות על מותם פי שישה. עוד עולה מהמחקר, בו השתתפו 40 קשישים ו-40 ילדיהם (בני 50 לערך), כי 47% מבני החמישים חששו למות, ו-66% העידו כי מחשבות על מוות מטרידות אותם. לעומת זאת, בקרב הוריהם הקשישים היו התוצאות שונות. רק 14% מהם דיווחו כי הם מפחדים למות, ורק 11% הודו כי הם מוטרדים ממחשבות על מוות. השאלה היא מדוע דווקא בני 50 חוששים כל כך מהמוות, וכיצד זה משפיע עליהם.

פרופ' שרה כרמל, יו"ר המרכז הרב-תחומי לחקר הזקנה באוניברסיטת בן-גוריון ויו"ר האגודה הישראלית לגרונטולוגיה, טוענת כי אנשים מבחינים בין חרדת מוות ובין חרדת מיתה: "על פי דיווחים בספרות המחקרית ניתן להסיק שזקנים חוששים מהמוות פחות מצעירים, ואנשים בקבוצת גיל הביניים, גיל 50 לערך, חרדים מהמוות יותר מאשר צעירים וזקנים. במספר מחקרים שערכתי בנושא חרדת המוות, מצאתי שרוב האנשים חוששים מאוד מהמיתה (תהליך הגסיסה), והרבה פחות מהמוות עצמו.

"נמצאו קשרים ברורים בין חרדת מוות ומיתה לבין מאפיינים סוציו-דמוגרפיים: נשים חרדות מהמוות יותר מגברים, אנשים מחוסרי תמיכה חברתית או משפחתית חוששים מהמוות יותר מאלו שנהנים מתמיכה כזו, אלו שיש להם הערכה עצמית גבוהה, שביעות רצון מהחיים ותחושת רווחה עצמית חוששים פחות מאשר אנשים בעלי רמות נמוכות במאפיינים אלו. מבחינת דתיות, הרי שדתיים חוששים מהמוות יותר מחילוניים אבל חוששים פחות מתהליך המיתה. ההסבר שלי לממצא מפתיע זה הינו כי הדתיים חוששים ממה שמצפה להם בעולם הבא. לעומת זאת, החילוניים יודעים שהמוות הוא סוף החיים בעולם הזה ובעולם הבא".

כמו תאונת דרכים

אז אולי חילוניים חוששים פחות מהמוות, אבל עדיין בעצם הידיעה כי החיים מסתיימים ואין שום דבר מעבר לזה יש כדי לעורר חרדות ופחדים: "בגישות טיבטיות ובודהיסטיות ובגישות אחרות שאינן מודרניות, אנשים התייחסו לחיים כאל מעגל שהמוות היה חלק ממנו", אומרת דאנה תבור, פסיכותרפיסטית מערכתית, משפחתית וזוגית, מרצה ומדריכה ומנהלת ת.ל.מ (רשת ארצית לטיפול פסיכולוגי, ייעוץ ואבחון) חדרה, "לעומת זאת, הגישה המערבית מתייחסת לחיים ולמוות דרך עיני החומר, וטוענת כי אנחנו אוסף מולקולות שמתחילות ומסתיימות, אין נשמה ורוח, יש גוף, ולכן מעפר באת ואל עפר תשוב. זוהי גישה טכנית מכניסטית שיוצרת תחושה סופית, סופנית ומאוד מאיימת. יתר על כן, גישה זו מעודדת התרחקות מהטבע. ובעצם, גוף האדם הוא הטבע, ובחברה שלנו, כיום, אנחנו מושכים את החיים בלי שום הקשבה לגוף. אנחנו מונעים על ידי הראש, שכולל שאיפות ואגו, ובוחנים את עצמנו על פי המדד של עד כמה אנחנו יכולים להיות יצרנים, כשאם אני עושה - משמע אני קיים".

אך הבעיה הינה שבגיל 50, אם נרצה ואם לא, נוצר פער בין גישת החברה לבין מה שקורה בגוף: "אנשים בסביבות גיל 50 מתחילים להריח את הסכנות שנובעות מהגיל", אומרת ד"ר דינה אורן, מנהלת מרכז ההכשרה של ת.ל.מ, "המכונה מתחילה לחרוק ומתעוררות בעיות רפואיות. זו איזושהי פרידה מהאני הבריא, ולכל אחד יש את הנקודה שמסמנת לו שהוא לא בריא וחזק כמו שהוא היה. בנוסף, זהו גיל שבו מצד אחד הילדים כבר גדלים ויש יותר זמן, ומצד שני רואים את ההורים המזדקנים".

מבחינה נפשית, יש לכך מספר השפעות: "ישנם כאלו שמנסים לחשוב 'מה היינו עושים בשבוע האחרון של חיינו' ועוברים איזשהו חשבון נפש כשהם שואלים עצמם 'מה אני רוצה לעשות בזמן שנשאר'", אומרת ד"ר אורן, "כשההתייחסות לזמן הופכת למשאב שצריך להתייחס אליו בתבונה, ואז הם לא דוחים יותר כל מיני תחביבים שרצו לעשות או לימודים, פחות מתרגזים משטויות, ועוברים תהליך נפשי בו הם יותר מקשיבים לקולות הפנימיים".

ולעומתם ישנם כאלו שנאבקים: "אנשים בגיל 50 עוברים משברים קשים", אומרת תבור, "ואם לאדם שאיבד קרוב במחלה סופנית יש תהליך שלם של זמן נפש, זמן להתכחש, זמן לכעוס ולהיות מדוכא, להתאבל, וכשמגיע שלב המוות ישנה פרידה וקבלה, לעומת זאת התהליך הנפשי שעובר אדם בגיל 50 הוא כמו תאונת דרכים. פתאום משהו קורה לך. ואם ניקח כדוגמה אנשי היי-טק שמגיעים לגיל הזה, הרי חלקם חשים שאם הם מפוטרים אין להם לאן ללכת. זהו מקצוע שיש בו דגש על ה-doing ולא על ה-being, ואנשים מפחדים לנוח, לשבת וסתם להיות. ישנם אנשים שכאשר הם מרגישים שאינם פעילים מספיק או הופכים לעייפים יותר, הם נבהלים ופותחים במלחמה עם הטבע. ישנם כאלו שעושים ניתוחים פלסטיים, כאלו שמנסים לעזוב את הנישואים וללכת עם בחורות צעירות, מביאים ילד רביעי או חמישי, עושים טראקים בהודו וכו'".

פתאום מאמינים בגלגול נשמות

השוני בתגובות ניכר גם ביחס המשתנה לקריירה: "בגיל הזה האנשים שכבר עשו קריירה ויחסית מבוססים מתחילים לחפש דברים אחרים", אומרת ליאור גל כהן, יועצת ארגונית, "וכך מצד אחד אפשר למצוא את אלו שהולכים לכיוון הרוחני ומתחילים להאמין בגלגול נשמות וכו', ומצד שני אלו שהולכים לכיוון האתגרי בחיפוש אחר ריגושים. אלו בודקים את הגבולות שלהם במה שלא העזו עד היום, ובעצם עושים מין בדיקה כזאת של 'לנסות להיות על הקצה' ואז הם מנסים לרחף במצנחים, מרוצי מכוניות, טיולים אתגריים ועוד ועוד".

בשלב הזה, מי שלא משנה גישה, מפסיד: "אדם שנשאר בתפישה כי החיים הם הישגיים והחשוב בהם הוא הכסף והחומר, וממשיך להאמין כי אם אני לא עובד/ עושה כסף/ יצרני אז אני לא שווה, אינו שואל שאלות ואינו מתעדכן - חווה קושי רב", אומרת תבור, "לעומת זאת, לאדם שמעלה את השאלות האמיתיות ומנסה להבין מה באמת חשוב לו בחיים, יהיה קל יותר לעבור את התהליך הזה".

ובעצם המסקנה הזאת אינה צריכה להיות מיושמת רק בגיל 50, אלא היא מתאימה לכל גיל: "כיום יותר ויותר אנשים מנסים להשיג יותר, לרוץ יותר, להספיק יותר", אומרת תבור, "וחיים את חייהם בסרט עתידני שמישהו אחר כתב להם, ואינם חיים את ההווה. ויותר מכך. כולנו יודעים שאנשים שמגיעים להישגים חומריים אינם תמיד מאושרים, ומי שמאושר הוא דווקא זה שיכול להשתחרר מהאגו ולהבין שהוא עצמו אדם גדול יותר מהקריירה שלו, מהכסף שלו וכו'. לכן זה לא משנה אם אתה בן 80 או בן 18, כי הזמן שבו אדם מתחיל לחיות באמת הוא הרגע שבו הוא שואל עצמו מהו המוות, כי המוות הוא המורה לחיים". "