אלוהים לא מרחם על ילדי טהרן

שלוש שנים לקח לדליה גוטמן להפיק יחד עם דוד טור את הסרט שיעלה הערב בערוץ 10, "המסע של ילדי טהרן". הנושא הכאוב, שעד היום לא זכה להתייחסות מעמיקה (מלבד ספר לבני הנוער של דבורה עומר), צרוב, לדעת גוטמן, בזיכרון הקולקטיבי בקרב צברים רבים. "נושא ילדי טהרן היה למעין תורה שבע"פ. מעין מיתוס שנטוע בסיפור של עמנו".

" אז בואי ננסה לעשות קצת סדר היסטורי.

"בשנת 1941, כשהגרמנים כבשו את פולין, עברו פליטים פולנים ממזרח פולין לבריה"מ, ומשם הוגלו לסיביר. כשנחתם הסכם מולוטוב-ריבנטרוב בין רוסיה לפולין, שלפיו מורשה הצבא הפולני הגולה ברוסיה לצאת מבריה"מ ולעזור לבנות הברית במלחמה באירופה, הותר לפליטים היהודים לצאת ממקום גלותם ברוסיה. משם הם גלו לארצות חמות, כאוזבקיסטן ואירן, כי חשבו שיש בהן מספיק מזון. אבל הם טעו ורבים מהם מתו שם מרעב וממגפות. כך נותרו יתומים רבים, שהועברו לבתי יתומים נוצריים.

"הג'וינט אסף את הילדים כדי להביאם ארצה, אבל אף מדינה לא הייתה מוכנה שהם יעברו דרכה. בסופו של דבר, אחרי מסע ארוך ומקיף עולם, שבמהלכו הם עברו מהאוקיינוס ההודי לפורט סעיד ומשם לעזה, הגיעו הילדים הללו לארץ ישראל".

" בכמה ילדים מדובר?

"מעל 700 ילדים, חצי מהם יתומים, שהגיעו בפברואר 43' לארץ. זו הייתה הפעם הראשונה, שבארץ התחילו להבין את היקפי השואה באירופה. מהראיונות שערכתי, בין השאר עם האלוף במיל' יאנוש בן גל, שהיה אחד מילדי טהרן, גיליתי שהמשותף לכולם הוא תהום של עצבות ויתמות, שאצל רבים מהם לא טופל לעולם. פיזית הם טופלו נהדר בארץ, אבל בקיבוצים שבהם התקבלו לא ידעו לטפל בפגיעה הנפשית שלהם. רבים מהם לא דיברו מעולם על הילדות שנלקחה מהם. יש דברים שלא נשכחים כמו ילד שנאלץ לקבור את אביו בגיל 9 בבוץ בסאמרקנד, או ילדה שאמה ואחותה מתו לידה בעגלה שבה נסעו".

אחד מילדי טהרן הוא איש העסקים אריה מינטקביץ' - יד ימינו של נוחי דנקנר בקבוצת "אי.די.בי", ומבכירי המשק הישראלי, שמכהן כיום כסגן יו"ר הדריקטוריון ויו"ר של "אלרון". לפני כן היה יו"ר בנק דיסקונט ויו"ר הרשות לניירות ערך.

רק בשנת 93', נודע למינטקביץ' כי הוא ילד טהרן, כאשר אימו של נשיא "קשת", אלכס גלעדי - ילד טהרן בעצמו - התקשרה לחפש אחרי אימו של מינטקביץ', לצורך כנס שערכה. אז נחשף מינטקביץ', לראשונה, למסע התלאות הלא ייאמן שעברו אימו ואביו, כמו גם לעובדה שהוא נמסר לבית יתומים בהיותו בן חצי שנה.

כשנודע לו על שותפות הגורל בינו ובין גלעדי, אימץ אותו מינטקביץ' לאח.

"אימי לא סיפרה לי דבר", משחזר מינטקביץ', "וזו תופעה שמאפיינת בכלל את ניצולי השואה. מאז שנחשפתי לסיפור של הוריי, אני עוסק בענייני השואה, ובכל שנה אני מוציא קבוצות למחנות ההשמדה בפולין. תופעת השתיקה נובעת, כנראה, מחוסר היכולת של אותם ניצולים לתאר במילים את מה שהם עברו שם".

" איך אתה מאפיין את הניצולים האלה?

"כולם אנשים פגועים עם שריטות עמוקות וגם הדור השני נשרט מכך, וזה כולל אותי. זה בא לידי ביטוי אפילו במלחמת המפרץ הראשונה. אבי היה בבית-אבות וכשהטילים נפלו והופעלו סירנות, הוא היה רץ מיד להחביא לחם מתחת למזרן. זו הייתה תגובה אינסטינקטיבית. הניצולים הללו נכנסים לחרדות כשהם רואים שזורקים לחם.

"גם אני כזה. כשאני נוסע לחו"ל אני נוסע עם הכול, רזרבות על גבי רזרבות. זו תכונה של פליט, שהכול יהיה איתי על כל מצב שלא יבוא. גם האכילה המהירה שלי, כביכול לפני שיחטפו, נובעת מהשריטה הזו. אני מאמין שיש עוד השפעות שאני אפילו לא יכול לשים עליהן את האצבע גם בהתנהלות העסקית שלי".

מינטקביץ' הגיע לפולין בפעם הראשונה כאורח של הרשות לניירות ערך בפולין.

"הסכמתי לעזור להם לבנות שם את הרשות הזאת בשני תנאים: אחד, שאבקר במחנות ההשמדה כאורח רשמי של ממשלת פולין, והשני, שיקיימו איתי רב שיח בפרלמנט הפולני. התנאי הראשון היה פשוט למימוש ובכיתי כשעשיתי את זה. התנאי השני, שהיה יותר מסובך להם, יצא בסופו של דבר אל הפועל והייתה שיחה מאוד טעונה עם חברי הפרלמנט הפולני על כך שחלק מהפולנים שיתף פעולה בזמנו עם הגרמנים ברצח העם היהודי. אבל חלק גדול מהם גם עזר וסייע ליהודים לברוח ולשרוד". "