"אלשיך היא אלופת הפרסומים. זה עוזר לה להגיע לעליון?"

גורמים במערכת סבורים, שהחשיפה תורמת אולי לאגו, אך לא ממש עוזרת לקידום ואף עשויה להזיק לו > נועם שרביט

בסוף השבוע מינתה הוועדה לבחירת שופטים 22 שופטים חדשים לבתי משפט השלום והמחוזי. בין שופטי השלום שקודמו למחוזי נמצאת ד"ר דפנה אבניאלי, הנחשבת לשופטת מתוקשרת יחסית, שעוסקת בעיקר בתיקי בנקאות אך מדי פעם התפרסמה גם בנושא חסינות שופטים, הנושא עליו כתבה את עבודת הדוקטורט שלה. האם אבניאלי קודמה בזכות היותה מתוקשרת, או למרות היותה כזו?

שופטים, כידוע, אינם רשאים להתראיין בתקשורת. עם זאת, חברי הוועדה לבחירת שופטים קוראים עיתונים (כן, גם השופטים החברים בוועדה). לכן, לא מעט שופטים בערכאות הנמוכות סבורים שאזכורים רבים בתקשורת יהפכו אותם למועמדים ראויים לקידום. לכל הפחות, הם אומרים לעצמם, נתוני הפתיחה שלנו בוודאי טובים יותר משל מועמדים אחרים שאינם מאוזכרים בתקשורת, והם אלמוניים מבחינת הפוליטיקאים ואפילו נציגי לשכת עוה"ד בוועדה. אלא שגורמים במערכת בעבר ובהווה טוענים, שהמציאות מוכיחה שפרסומים חיוביים אינם מסייעים.

גורם שיפוטי בכיר בדימוס סבור אף הוא שהפרסום אינו עוזר לקידום. "שופטים כמו אסתר חיות, אשר גרוניס ואפילו אליעזר ריבלין, בכלל לא היו מוכרים ולא הוזכרו בתקשורת לפני שמונו לעליון. ריבלין היה שופט עלום במחוזי בבאר-שבע, והכירו אותו רק העוסקים בדיני נזיקין".

"מנגד", אומר הגורם, "השופטת ורדה אלשיך היא אלופת הפרסומים. האם זה עוזר לה במשהו להגיע לעליון? היא לא תגיע לשם, הן בשל היעדר מזג שיפוטי והן משום שמומחיותה היא בתחום צר מאוד". לדעתו, "השופטת חיותה כוחן גמרה את הקריירה שלה בפסק הדין של חיים רמון. אין לה סיכוי להגיע למחוזי, כי מהפרסום בתקשורת היא יצאה כשופטת זיגזג, שאינה יודעת מה היא כותבת, בשל הפער בין הכרעת הדין לגזר הדין. גם אם התדמית לא מוצדקת, כך היא תיזכר".

הגורם השיפוטי הבכיר אומר, שרק פרסומים שליליים על שופט משפיעים ומעכבים קידום. כדוגמא הוא נותן את השופט בדימוס טל שחר, שתלונות רבות נגדו פורסמו בתקשורת והוא זכור בעיקר כמי ששר המשפטים דאז, יוסי ביילין, נכנס לאולמו כשהוא מחופש כדי לבחון את התנהלותו. "הפוליטיקאים בוועדה לבחירת שופטים קראו עליו בעיתון וזה הספיק להם כדי למנוע את קידומו", מספר הגורם. "היה גם את השופט עודד גרשון, שכיהן כרשם ופורסם שהיחס שלו לעורכי דין אינו נאות. הוא היה מועמד נצחי לשופט מחוזי, אולם כל הזמן התנגדו לקידומו".

גם מנהל בתי המשפט לשעבר, השופט דן ארבל, מוכן להישבע שהפרסום אינו משפיע. "ככל שאני יודע", הוא אומר, "בניגוד למה שחושבים בציבור, פרסום בעיתונות מעולם לא השפיע - לא לכאן ולא לכאן. אם היו בודקים האם שופטים שקודמו הופיעו בתקשורת יותר מאחרים, אין לי ספק שהתוצאה היתה מראה שאין לכך שום השפעה".

לדבריו, נציגי הלשכה בוועדה מתעניינים אצל חברים שמופיעים הרבה בבתי משפט מה דעתם על שופטים כאלה ואחרים שמועמדים. "יש גם ועדות פנימיות של הלשכה, שהן מקבלות תלונות וגם תשבחות על שופטים. זה מועבר לנציגים בוועדה, הגם שהם לא תמיד פועלים לפי זה. גם הפוליטיקאים בוועדה מתייעצים עם כל מיני אנשים המקורבים למערכת, בעיקר עורכי דין ונשיאי בתי משפט. הם מתעניינים ובדרך כלל עושים עבודה לגמרי לא רעה, להפתעתי הרבה".

מה שכן, הוא אומר, "הפרסומים תורמים לאגו של השופט, שבחברה שבה הוא נמצא כולם יודעים מי הוא. השופטים אוהבים זאת, כמו כל אדם שאוהב להיות ידוע ושיכתבו עליו. עם זאת, יש שופטים בעלי אופי שונה לגמרי וממש מתרחקים מפרסומת והם עובדים יוצא מהכלל".

גם במבט לעתיד, מוסיף ארבל, "שופט שעוסק הרבה בעניינים מסחריים ויעבור לאחר פרישתו לעסוק בבוררויות וגישורים, הפרסום בהחלט יעזור לו. עם זאת, לשופט פליליסט למשל, פרסומים כאלה לא יעזרו הרבה, למעט אולי במינויים לוועדות ציבוריות שונות, כדוגמת השופטים סטרשנוב וזיילר".

השופט בדימוס דניאל ארנסט מציג עמדה דומה, ומודה: "העובדה שהייתי קצת יותר נראה לעין טרם פרישתי, עזרה לי לקבל יותר בוררויות, כי אני קצת יותר מוכר מאחרים". הדוגמא הכי ברורה, הוא אומר, היא של השופט ישי לויט, "שניהל אינספור הליכים בתחום דיני החברות והפירוקים, וברגע שפרש היה עמוס עבודה בלי סוף. הוא נהיה בורר מבוקש בתחומים בהם טיפל. לויט, הוא מדגיש, לא ניסה להתבלט ואף לא היה בולט כמו השופטת אלשיך, והוא פעל בקול ענות חלושה, אך עדיין זכה לפרסום רב".

הפרסום, טוען ארנסט, "טוב מבחינות מסוימות ורע מבחינות אחרות. שופטי העליון ושופטים כמו יהודה זפט וורדה אלשיך, נמצאים כל הזמן במרכז העניינים ולכן לפרסום אין שום משמעות עבורם מכל בחינה שהיא. התקשורת רודפת אחריהם, משום שהם כל הזמן עוסקים בתחומים מתוקשרים". עם זאת, הוא אומר, "העבודה של שופט היא די בודדה, וחוץ מהצדדים בתיק, איש כמעט אינו יודע מה הם עושים והפידבק הוא מינימלי. לכן, לפחות השופטים מקבלים פידבק בעיתונות".

מבחינת הקידום, גם ארנסט סבור שאין לפרסום כמעט השפעה, ואם ישנה כזו הרי שהיא בכלל שלילית. "ראשי המערכת ושופטי העליון היושבים בוועדה", הוא אומר, "אינם רואים בעין יפה שופט שלום או מחוזי שמוזכר יותר מדי בתקשורת, אלא אם הפרסום בא מטבע העיסוק שלהם בתיקים מתוקשרים, כמו במשפט רמון. כששופט מתוקשר ומתבלט מדי, המערכת לא רואה זאת בעין יפה משום שנוצר רושם שהוא מבליט את עצמו". ארנסט מספר על שופטים "בודדים מאוד", שטרחו ליזום כתבות פרופיל על עצמם והמערכת לא אהבה זאת.

עו"ד תמר פול-כהן, שהיתה דוברת בתי המשפט וכיום משמשת יועצת תקשורת בתחום המשפט, אומרת ש"משש שנות הניסיון שלי במערכת, לא היה קשר בין שופטים שמספר הופעותיהם בתקשורת היה גדול לבין קידומם במערכת. עם זאת, אכן היו שופטים שדאגו ואהבו לראות את החלטותיהם ושמם מתפרסמים בתקשורת, אך אי-אפשר לומר זאת על כלל השופטים, שרובם אינם מעבירים כלל את החלטותיהם לפרסום".

צרו איתנו קשר *5988