אולמרט, אל תתפטר

דו"ח ועדת השופט וינוגורד לבדיקת אירועי המערכה בלבנון 2006 הוא שיעור נהדר באזרחות ובדמוקרטיה.

חברי הוועדה מתחו ביקורת חריפה על תפקודם והתנהלותם של ראש הממשלה , שר הביטחון והרמטכ"ל. ועם כל הביקורת הקשה, אין במסקנותיה של הוועדה המלצות הקוראות לפיטורי ראש הממשלה ושר הביטחון.

השאלה המעניינת היא: מדוע? האם משום שהוועדה לא רצתה להתערב בתהליכים הדמוקרטים במדינה; או משום שלדעת הוועדה, למרות הביקורת הקטלנית על תיפקוד השנים, אין סיבה לפיטורי אולמרט ופרץ.

ראוי לזכור כי בידי ועדת וינוגרד יש כל הניסיון המצטבר והידע של שתי ועדות חקירה ממלכתיות, שבדקו בעבר את התנהלות הדרג המדיני והצבאי במלחמה. שתיהן ראו באור שונה את אחריות הדרג המדיני. ועדת אגרנט, שחקרה את אירועי מלחמת יום הכיפורים, התעלמה מאחריות הדרג המדיני והטילה את כל כובד האחריות למחדלים על הרמטכ"ל, אלוף פיקוד דרום וראש אמ"ן - והחליטה על הדחתם. לעומת זאת, ועדת כהאן, שחקרה את מלחמת שלום הגליל, המליצה על הדחתו של שר הביטחו,ן אריאל שרון.

כדי לתת ציון רע לאולמרט על תפקודו במלחמת לבנון השניה, לא היה צריך להקים ועדת חקירה. הוועדה, פרט לניסוחים הקשים, אינה מפתיעה בממצאים בלתי ידועים. לכן, ראוי שלא להתעלם גם ממה שלא נכתב בדו"ח. זה לא פחות חשוב, אולי אף יותר ממה שמופיע בו.

אין מסקנות אישיות. לא סביר שיד המקרה גרמה לכך שהוועדה לא עסקה בסוגייה זו. ההחלטה של ועדת וינוגרד לא לקרוא לפיטורי ראש הממשלה , למרות שדיברה בצורה מפורשת וחריפה כל כך על "הכשל המנהיגותי" היא לא רק המפתיעה ביותר, לנוכח חומרת הביקורת, אלא גם ההחלטה המשמעותית ביותר שמופיעה בדו"ח. זו גם ההחלטה האמיצה והבוגרת ביותר.

ביסודה עומדת ההנחה, כי במשטר דמוקרטי ממשלה נבחרת לארבע שנים, וראשיה עומדים למבחן הציבור במערכת הבחירות. המלצה לפטר את ראש הממשלה, שעלולה להוביל בעקבותיה להפלת הממשלה ולבחירות מוקדמות, היא ירייה ברגל. היא עונש לאזרחי המדינה.

מאז הקמת המדינה התקיימו בחירות בישראל בממוצע של אחת לשנתיים. זהו המתכון הבדוק ביותר להתפרקות מוסדות השלטון ולהרס המשטר הדמוקרטי. הנה מה שקרה למשרד הביטחון בגלל התערערות יסודות המשטר הדמוקרטי במדינה. מאז רצח רבין בנובמבר 1995, כיהנו 7 שרי ביטחון. כל אחד מהם כיהן בממוצע 19 חודש. אני טוען שיש קשר ברור בין חילופי שרי ביטחון בקצב כה מסחרר לבין תפקודו של צה"ל בלבנון ביולי-אוגוסט 2006.

לעיני חברי ועדת וינוגרד עמדה הדוגמא האמריקאית. הנשיא ג'ורג' בוש יצא למלחמה בעיראק, כשכל העם האמריקאי עומד מאחוריו. זמן קצר אחר כך התהפכה הקערה על פיה. מטרות המלחמה לא הושגו. חמור מכך. הנשיא חשוד בהונאת העם האמריקאי וביציאה למלחמה בתואנות שווא. על פי הסקרים, הפופולריות שלו בשפל חסר תקדים. הדולר בקריסה. ועם כל הביקורת על החלטותיו, ועל מנהיגותו, העם האמריקאי סבלני. המשטר עומד על תילו. הישראלים, שנוטים לחקות את התרבות האמריקאית ולהעתיק אותה, ראוי שיאמצו גם את מודל ההתנהגות האזרחית של החברה האמריקאית.

ועדת וינוגרד לא התעלמה מהעובדה שאולמרט ופרץ הם בבחינת "זה מקרוב באו", והם מחוסרי ניסיון צבאי וביטחוני. אין ספק שהוועדה היתה מחמירה יותר עם השניים, אילו היו מכהנים בתפקידם מספר שנים. אפשר היה למצוא קשר ישיר בין אחריותם האישית לבין מוכנות הצבא וביצועיו בשדה הקרב.

לטעמי , פיטורים או הדחה מוצדקים במקרה של שחיתות מוסרית, אישית או ציבורית, הונאה, הולכת שולל (שרון במלחמת לבנון) או הסתאבות המשטר (מפלגת העבודה בראשות גולדה מאיר ומשה דיין), שגרמה לשאננות ויהירות ווהובילה למחדל יום הכיפורים. זה לא המקרה של מלחמת לבנון השניה, ולא המקרה של אולמרט ופרץ.

ועדת וינוגרד קמה, בלחץ הציבור, לאוו דוקא מתוך רצון לחשוף את האמת, שהרי עיקריה היו ידועים, אלא כדי לערוף ראשים. הוועדה עמדה בגבורה בפני הלחצים. אם כי אלה היו מינוריים בהשוואה למרי האזרחי אחרי מלחמת יום הכיפורים ואחרי טבח סאברה , וייתכן כי אף השקט היחסי בציבור, לא נעלם מעיני חברי הוועדה.

לזכותו של אולמרט עומדת ההחלטה שלא להתעלם מהפרובוקציה של החיזבאללה וחטיפת החיילים ב-12 ביולי. בכך הוא שונה ולטובה, מקודמיו בתפקיד אריאל שרון ואהוד ברק. בדיעבד, מדינת ישראל , צריכה לברך על היציאה למלחמה בחיזבאללה. אמנם, ההישגים בפועל היו מוגבלים. אבל, אלמלא ההחלטה שקיבל אולמרט, לא היו נחשפות הבעיות הקשות של צה"ל. אלמלא המלחמה, היינו חיים באשליה שהצבא שלנו נפלא. כך שכשלי המלחמה, שעל חלקם אחראי אולמרט, מספקים היום הזדמנות של הדקה ה-90 לשקם את הצבא.

הפרשנות הסבירה, העולה מהדו"ח החלקי של ועדת וינוגרד, שאותה גם אימץ אולמרט, היא שחבריה מצפים ממנו כי יהיה אחראי על תיקון הליקויים שנחשפו במלחמה. השאלה היא אם זה יתאפשר. אחרי מלחמת יום הכיפורים ומלחמת שלום הגליל הכתיב הרחוב את סדר היום הפוליטי. הפעם, הרחוב הישראלי שקט יחסית. השאלה היא האם יוכל אולמרט להתמודד עם התסיסה בקדימה ולסתום את הסדקים בקואליציה הפרלמנטרית שלו.