מותה של אהבה

וידוי קצר: לפני ההצגה חשבתי לתת את הכותרת "מותו של מחזה" לביקורת הזו. הסיבה: בפעמים האחרונות שההצגה הועלתה בארץ, היא הייתה משעממת ולא רלבונטית. אבל אחרי מה שהתיאטרון הקאמרי עולל השבוע לשחקן יוסי פולק, כאשר דרש ממנו להופיע פעמיים ביום עם ההצגה החדשה "המלך ליר" למרות ניתוח שעבר ולמרות שהודיע כי הוא תשוש ואינו מסוגל להופיע, הפכה את ההצגה למאוד רלבנטית, קודם כל להתנהלות של התיאטרון הישראלי.

המחזה של ארתור מילר עוסק בעולם חומרני, מנוכר וקפיטליסטי. עולם ללא אהבה. כמעט. גם התיאטרון הקאמרי שייך לעולם הזה. נכון, קשה לנהל היום תיאטרון איכותי וגם להצליח מבחינה כלכלית. אבל אין זה אומר, שצריך לאבד את היחס האנושי בנוגע לשחקנים, ליוצרים ולאמנים, שבזכותם התיאטרון חי ונושם. ופרשת יוסי פולק אינה היחידה.

אבל מעבר למקרה הפרטי של פולק - בהצגה החדשה של הקאמרי מתרחש הקסם האמיתי והנדיר, שקורה רק בתיאטרון: פתאום המחזה המיושן לכאורה של מילר קם לתחיה ונעשה חשוב, רלבנטי ומעניין, כאילו נכתב אתמול. זאת, בעיקר בזכות הביצוע הנוגע ללב של השחקנים והבימוי העדכני של מיכה לווינסון, שמצליח לקחת דרמה שסופה ידוע מראש ולהפוך אותה לחוויה תיאטרונית מרגשת.

המחזה גורם לך גם לחשוב: על גורלו של ווילי לומן, הסוכן הנוסע, שהשקיע את כל חייו בחברה, שבה עבד, ונזרק ממנה כשאינו מביא יותר תועלת; על בניו שאינם מצליחים להגשים את החלום האמריקני; על אשתו, שמנסה לשקם את המשפחה ונשחקת בין גורל בעלה לבין מרד הנעורים של בניה; ועל העולם שבו אנו חיים והקו הדק בין הצלחה לכישלון, בין תקווה לאכזבה, בין אהבה לאשליה.

עודד תאומי, בתפקיד ווילי לומן, הוא עודד תאומי המוכר, אנושי, אבל אינו סוחף. שני בניו, מיכה סלקטר ויפתח קליין מחלקים ביניהם את העבודה ומגלמים דמויות מורכבות ואמינות. ההפתעה הגדולה היא האמא, תיקי דיין, שלא מנסה להצחיק, ומתגלה כשחקנית דרמטית גדולה ונוגעת ללב, שכל מה שאתה רוצה זה לעלות לבמה ולחבק אותה. יונתן צ'רצ'י, בולט לטובה בתפקיד חברו של לומן. לצ'רצ'י, שחקן לא מנוצל בתיאטרון, מגיעים תפקידים גדולים יותר. שאר השחקנים בסדר, לא פחות, אבל גם לא יותר.

שורה תחתונה: הצגה מעניינת ומרגשת.