קוראות לילדה בשמה

נשים רבות בחברה הישראלית בורחות מההגדרה ה"פמיניסטית". אמניות רבות לא יוצאות מכלל זה, וקשה למצוא מי מהן שמגדירות את עצמן או את עבודתן כ"פמיניסטית". במקרים רבים, גם אם ניתן לזהות אותה ככזאת, הן מעדיפות להתרחק מההגדרה הטעונה, שיש בה מידה רבה של גנאי ומתלוות אליה קונוטציות שליליות, לוחמניות, צדקניות. את הטאבו הזה מנסות לשבור האוצרות אילנה טננבאום ועינת עמיר, בתערוכה שתיפתח בסוף השבוע במוזיאון חיפה לאמנות.

הן מציגות עבודות של 29 אמניות, ביניהן גליה יהב, דגנית ברסט, אניסה אשקר, מיכל נאמן, דיתי אלמוג, נלי אגסי, הילה לולו לין, רותי סלע ומעין אמיר, עלמה שניאור, מיכל היימן ועוד.

התערוכה היא פרויקט משותף של המוזיאון ושל בית-הספר לאמנות -"המדרשה", והיא עולה בתיאום עם צאתו לאור של הגיליון העשירי של כתב העת השנתי של המדרשה, המוקדש הפעם לשיח הפמיניסטי בישראל.

"לראשונה אנחנו עוסקות ביחסים המורכבים שבין פמיניזם לבין אמנות ישראלית, נושא שלא נכתב עליו כמעט עד כה", מסבירה עמיר, ששימשה גם כעורכת אורחת של הגיליון, לצד העורך הראשי גלעד מלצר. החל משנות התשעים היו בארץ מספר תערוכות שעסקו בפמיניזם, כמו "הנוכחות הנשית", שאצרה אלן גינתון במוזיאון תל-אביב בשנת 91', metasex מ-94' ו-overcraft מ-2004 של תמי כץ-פרימן. אבל לדברי עמיר: "העיסוק הזה היה מלווה תמיד באפולוגטיות ובהכחשה - זה נושא שמתלוות אליו קונוטציות של אמנות מגויסת, אמנות עמלנית 'craft', אומנות ולא אמנות, ולכן לא אמנות גבוהה.

זה חלק מהרצון שלנו להציג את הדברים תחת הכותרת הראויה ולא להסתתר.

בתערוכה מוצגות עבודות של האמניות מתקופות שונות. "נעשה ניסיון לעשות איזשהו אילן יוחסין של אמניות ישראליות. גם אם לא דובר על פמיניזם באמנות הנשית הישראלית, היו מאז שנות ה-70 הרבה אמניות ששילבו תכנים אלה בעבודותיהן. התערוכה בונה הקשרים בין העבודות ומציגה אמניות צעירות מאוד, חלקן עוד סטודנטיות וחלקן אמניות ותיקות".

" איך נפתר הדיסוננס בין כותרת התערוכה לבין ההתנגדות של האמניות להגדרות מסוג זה?

"להגדיר את העבודה שלך כפמינסטית, כפוליטית או כל הגדרה בת מילה אחת, זה באיזשהו מקום משטח את העבודה. במקרה הזה זה לא פוגע כי הכנסנו את הדברים להקשר ויזואלי רחב. בחרנו עבודות שספציפית מתאימות להקשרים הללו".

"מירוץ שליחות", מוזיאון חיפה לאמנות, פתיחה: 2.6, 21:00.