מז'יטון לעיתון

שלדון אדלסון

בסוף שנות ה-40 של המאה שעברה עמד נער בן 14 בקרן רחוב בבוסטון והציע לעוברים ושבים עיתונים מערימה שאחז בידיו. ספק רב אם אותו נער, בן למשפחה ענייה, העלה על דעתו שיום אחד יהפוך לסמל כמי שמימש את הקלישאה על מוכרי עיתונים באמריקה וטיפת מזל. ספק גדול יותר אם העלה על דעתו ששישים שנה אחר כך הוא ישוב לעסקי העיתונות, ועוד בישראל הרחוקה.

בימים הקרובים, אמרו בסביבתו של שלדון אדלסון בתחילת השבוע, אותו נער יהודי שהיה לאחד מעשירי תבל, זה יקרה: בימים הקרובים תיחתך עסקת אדלסון-מעריב לכאן או לכאן - לקנייה או לפרידה, ונדע מה יעשה עם החינמון "ישראל היום" שהוא מקים, זה שבתוכניותיו פורחים נתוני תפוצה של מאות אלפי עותקים.

אך בין אם מדובר ב"מעריב", בישראל היום או בשניהם גם יחד, אדלסון כאן בשביל לתקוע יתד בעולם העיתונות, ומדובר בקליבר שישראל לא מכירה, עם הון מוערך של כ-26 מיליארד דולר. "גם אם עסקת מעריב לא תיסגר בסופו של דבר, השינוי בפתח", אמר בתחילת השבוע אחד ממקורביו. "אם העסקה לא תבשיל, יהיה משהו אחר. אדלסון עומד לשנות את מפת העיתונות בישראל".

את ההנמקה לעסקי העיתונות הישראליים של אדלסון אפשר לנסות ולמצוא בדרכים שונות, אבל היגיון כלכלי קשה למצוא בהם. פעילות הקזינו והתיירות שלו מייצרים בכמה שעות את הרווחים השנתיים (התיאורטיים מאוד) של עיתון בישראל. "תחשבו במונחי שלדון", אומרים מקורביו הישראליים כאשר עולות שאלות בסיסיות על מאזנים, מערכי הפצה ומכונות דפוס, ומתכוונים לומר שהשאלות הללו מתאימות אולי למו"לים המקומיים - גבירים בעיירה נידחת בהשוואה לאדלסון.

מגדיל לעשות מקורבו וידידו זה שנים, העיתונאי לשעבר דן רביב, שבשיחה ממקאו, אחד מאתרי המלונאות וההימורים הגרנדיוזיים שמקים אדלסון, מתאר את מפעלות הבנייה של פטרונו - 6 וחצי מיליון מטר רבוע של חדרי מלון הנבנים במקביל בכמה מדינות: "זה מבצע הבנייה הגדול בהיסטוריה", אומר רביב, "הורדוס היה ילד קטן ליד אדלסון".

ובכל זאת, מה דוחף את היהודי העשיר בעולם לשפוך את כספו על עיתונות מודפסת בישראל? ההסברים מגוונים. הם מתחילים בסגירת מעגל אישית, נמשכים ברצון להטביע חותם בישראל ובעם היהודי, ועד עזרה לידידו בנימין נתניהו. ואם באותה הזדמנות ניתן להיפרע מהשותף - לשעבר שלמה בן-צבי, הרי זה משובח.

ההסבר המעניין מכולם הוא כמובן הסיוע לנתניהו: יש הסבורים שאדלסון רוצה לתמוך במנהיג הליכוד, משום שהוא מזהה אותו כמפתח להקמת קזינו בישראל. אבל אם זה אמנם המניע, בעיני מי שמכיר את השניים מדובר במניע חלקי בלבד. "במקאו הקזינו עושה מיליון דולר ביום", אומר המכר, "באילת אפשר לעשות בקזינו מיליון דולר בשנה".

"כמו רוב האנשים שעשו את כספם במו ידיהם", מנסה אותו מכר להשלים את התמונה, "העמדות של אדלסון מאוד מוצקות וימניות, גם בצד הכלכלי וגם בצד המדיני הנצי". בארצות הברית, למשל, הוא מקורב מאוד לממשל, ולא אחת סעד על שולחנו של ג'ורג' וו. בוש, הן בבית הלבן והן בביתו הפרטי. במשך השנים הוא תרם שני מיליון דולר למועמדים של המפלגה הליברלית, כמו למשל הסנאטור לשעבר ריק סנטורם מפנסילבניה, הידוע כמתנגד עיקש להומוסקסואלים ולהפלות. נתניהו, בעיני אדלסון, יכול להצעיד את ישראל קדימה ולכן יש לסייע לו.

"אדלסון אולי לא נשמע מתוחכם", אומר מכר אחר שנדרש לתיאוריה הזאת, "אבל הוא לא כלי משחק של פוליטיקאים. אם כבר, פוליטיקאים הם כלי משחק שלו".

בן למשפחת פועלים

ההסברים המורכבים עולים בקנה אחד עם אישיותו רבת הניגודים של אדלסון; האיש, שעשה את הונו ההתחלתי בעסקי מחשבים, אינו מחזיק מחשב אישי ואינו יודע איך גולשים באינטרנט; הוא הבעלים של חברת בתי הקזינו המצליחה בעולם, אבל כמעט אף פעם לא מהמר בעצמו ("רק קצת בלק ג'ק כשאני בחופשה"); הוא מגן נאמן של חירויות הדמוקרטיה האמריקנית, אבל אינו מזהה בעיה בדרך שבה רומס השלטון הסיני זכויות אדם במדינה; ולמרות הנטייה האוטומטית להצמיד לו דימוי של סבא יהודי חביב, מדובר באיש אגרסיבי, שמתקשר עם אויביו המרובים בבית המשפט.

הוא נולד ב-1933 בדורצ'סטר, פרבר של מעמד פועלים סמוך לבוסטון, להורים יהודים ממוצא אוקראיני. אביו היה נהג מונית, אמו הפעילה חנות לצורכי תפירה. המשפחה הייתה כל-כך ענייה, סיפר פעם אדלסון, עד שמרוב צפיפות בבית הוא נאלץ לישון חלק מילדותו על שידת מגירות.

כשהיה בן 12, הוא לווה 200 דולר מדודו והחל למכור עיתונים. ארבע שנים אחר כך כבר העסיק בני נוער אחרים, שמכרו בשבילו את העיתונים. כשהיה בן 18 הוא התגייס לצבא האמריקאי ושירת בו שנים אחדות. כשהשתחרר פתח וסגר חברות, רובן בתחומי המחשבים והנדל"ן, עבד כבנקאי השקעות וכיועץ פיננסי, אבל לא הצליח להתרומם: רוב העסקות שעשה נכשלו.

ב-1979 השתנה מזלו: הוא ייסד את קומדקס, תערוכת מחשבים מסחרית, והציב דריסת רגל בתחום צרכני שהיה אז עדיין בחיתוליו. בתערוכה הראשונה, שהתקיימה במרכז העסקים של מלון MGM גראנד בלאס וגאס, השתתפו כ-600 מציגים שהצליחו למשוך בסך-הכול כ-4,000 מבקרים. 18 שנה אחר כך השתתפו כ-2,500 מציגים בתערוכה, שאותה פקדו כ-212 אלף מבקרים.

ההצלחה של קומדקס אפשרה ב-1989 לאדלסון לרכוש את הסאנדס, אחד מבתי המלון-קזינו הראשונים בלאס וגאס תמורת 128 מיליון דולר. ההצצה לעסקי ההימורים גירתה את התיאבון, ובאמצע שנות ה-90 הוא מכר את קומדקס תמורת 862 מיליון דולר והשקיע את הכספים בבניית מלון חדש בעיר ההימורים.

עד אז הציעה וגאס משולש חטאים: הימורים, סקס ואלכוהול, וסוג הקהל שזרם אל העיר היה בהתאם. אדלסון השכיל להבין שהקהל הזה אמנם משאיר בוגאס הרבה כסף, אבל בילויים לכל המשפחה, משולבים בהימורים של ההורים, יכניסו הרבה יותר. בקונספט החדש נכללו מסעדות במקום סנדוויצ'ים, נמרים מאולפים במקום חשפניות, והרבה הרבה שופינג - הכול כמובן בשטח המלון.

ב-1995 הרסה חצי טונה חומר נפץ את הסאנדס הישן, המלון שבעברו אירח בין השאר את פרנק סינטרה ואת חבריו. על חורבותיו נבנה Venician The, קומפלקס הכולל מלון נוצץ, קזינו, 18 מסעדות ומרכז קניות, בגרסת קניונים אמריקאית לעיר התעלות האיטלקית. האייקון המרכזי הוא מבנה ענק שבו נחצבו תעלות מים, ובהן משייטות גונדולות שעליהן זמרים שרים אריות של ורדי, מבנים המזכירים את בתיה של ונציה, תקרות כחולות, תאורה המדמה אור יום, ואטרקציות נוספות באותו סגנון.

ההצלחה הייתה מיידית, בסדר גודל שכמוהו לא ידעה לאס וגאס. המתחרים מיהרו לחקות, ובתוך שנים ספורות הפך ה"סטריפ" הדקדנטי של עיר החטאים לאזור בילוי משפחתי: לונציה נוספו מלונות בהשראת ניו יורק, מצרים, פריז ושאר אתרים גיאוגרפיים.

אדלסון לא נח על זרי הדפנה. הוא הנפיק את חברת "סאנדס קזינו קורפוריישן", והחל בהקמת הפלאצו, מגדל של 7,000 סוויטות שבנייתו אמורה להסתיים בקרוב. במקביל הוא החל להפיץ את בשורת ההימורים-בילויים-שופינג שלו גם לשאר העולם, בעיקר לדרום מזרח אסיה המתעוררת.

וכך, ב-2004 נפתח ה"מקאו סאנדס" במושבה הפורטוגזית לשעבר הסמוכה להונג קונג. המיזם של אדלסון במקאו ובשני איים הצמודים אליה, טאיפה וקולואן, אמור לכלול שבעה מלונות קזינו, כולל העתק של ה"ונישיאן", קניון מותגים ענק, פארק בסגנון דיסני, אצטדיון להופעות ומאות מסעדות. העלות: 12 מיליארד דולר. כשנשאל על הפרויקט הראוותני, הסביר אדלסון שבאסיה חיים שני מיליארד בני אדם. "בשביל שכל עשרים אלף חדרי המלון שלי במקאו יהיו בתפוסה מלאה, במשך כל השנה, אני צריך רק שני מיליון מהם שיגיעו. בעצם אי-אפשר להיכשל", הוא אמר, על גודלו של הפרויקט הוא אמר, "בניין הפנטגון גדול? אז זה יהיה כפול שתיים".

מקאו אינה הנקודה היחידה מחוץ לארצות הברית שבה מטביע אדלסון את חותמו: בסינגפור הוא הקים את קזינו מרינה ביי, בעלות של 3.4 מיליארד דולר, אחרי שהביס בדרך לרישיון המיוחל את מתחריו מבית. לפני כמה ימים הוא רכש חברה להימורים באינטרנט שתפעל מאנגליה, ובעתיד הוא מתכנן להתרחב גם ליפן ולמזרח אירופה.

מנין מגיע הדרייב להמשיך את ההתפשטות העסקית הזאת? מכריו מסבירים אותו במבנה האישיות שלו. לדבריהם, אדלסון הוא בעל דחף תחרותי שאינו יודע שובע, אדם שממעט לישון ושונא לקבל "לא" כתשובה. הם מגדירים אותו כ"דינמו אנושי" עם זיכרון של פיל, שתחביבו הוא לרפרף על מאזנים כספיים ולמצוא בהם טעויות. כל אלה, הם אומרים השבוע, יוצרים איש עסקים שלא עוצר.

צוואת האב

בביתה הצנוע של משפחת אדלסון בבוסטון הייתה קופסה כחול-לבן של הקרן הקיימת לישראל. אביו של שלדון היה ציוני נלהב, שלמרות עוניו הקפיד לשלשל מטבעות לקופסה וכל חייו חלם לבקר בישראל, חלום שלא הצליח להגשים.

כשהגיע בנו לביקורו הראשון כאן, הוא נעל נעלי זמש ישנות של האב המנוח. למקורביו הסביר כי כך זכה גם אביו לדרוך על אדמת הקודש. מכריו מספרים כי האב גם השביע את שלדון לתרום לישראל ולעם היהודי, צוואה שאותה הוא מקיים בהתמדה. לפני כשנה, לדוגמה, הוא תרם למוסד יד ושם 25 מיליון דולר, התרומה הגדולה בתולדות המוסד. כמה חודשים אחר כך הוא הקים עם אשתו, ד"ר מרים אדלסון, קרן צדקה שתעביר לא פחות מ-200 מיליון דולר למטרות שונות. הוא גם תומך בפרויקט "תגלית", המממן ביקורים בישראל לבני נוער יהודים, תרם כמה מיליונים לקרן החדשה לישראל, הקים את בית הספר היהודי הראשון בלאס וגאס, וגם בית אבות לקשישים יהודים נטולי אמצעים. יחד עם אשתו, שעדיין מקבלת חולים בקליניקה שלה בלאס וגאס, הוא גם הקים כמה מרכזים טיפוליים לגמילה מסמים ומאלכוהול, בחו"ל ובישראל.

בניגוד לפעילות הפילנטרופית הענפה שלו, עסקים מיעט אדלסון לעשות בישראל: במהלך שנות ה-90 הוא היה שותף ב"אוטו דיפו", ובחברת Imdsoft לייצור מערכות מידע רפואיות לבתי חולים. ברעיון להצמיח כאן את העסק המתבקש ביותר מבחינתו - קזינו ישראלי - הוא החל להתעניין באמצע שנות ה-90, במקביל להקמתה של ועדה ממשלתית לבחינת הנושא.

יועץ התקשורת שלמה פרץ עבד איתו באותה תקופה. "הוא בא אליי למשרד ביום שישי אחד ב-12 בצהריים, ביקש קפה, הדליק סיגר וסיפר לי את סיפור חייו במשך ארבע שעות וחצי", הוא נזכר. "הוא ביקש שאארגן קבוצת עיתונאים שתגיע ללאס וגאס להתרשמות, כחלק מהרצון שלו להיכנס לישראל".

קזינו כידוע לא הוקם בישראל, והאימפריה של אדלסון התפתחה במקומות אחרים בעולם.

אני וביבי

אדלסון ובנימין נתניהו הכירו בתקופה שבה כיהן האחרון כשגריר ישראל באו"ם, והידידות ביניהם התבססה בשנים שלאחר מכן. "ההתקרבות הייתה כשנתניהו כיהן כשר חוץ וכאחראי על ההסברה, ואדלסון, שתרם לשדולה היהודית אייפאק, התחיל לממן משלחות של חברי קונגרס לישראל. שלא כמו היחסים בין נתניהו לרון לאודר, זהו קשר יותר אידיאולוגי ופחות ידידות אישית", אומר מכר משותף.

אישית או לא, הידידות בין נתניהו לאדלסון לא תמיד ידעה את גבולות הטעם הטוב. כאשר נישא אדלסון לד"ר מרים אוקסהורן, ב-1991, דאג נתניהו, אז סגן שר החוץ, שהחתונה תיערך דווקא בכנסת, עם שירות קייטרינג, 180 מוזמנים ומארש החתונה. האירוע משך ביקורת ציבורית נוקבת.

איך הכיר אדלסון את שותפו הראשון בעיתונות הישראלית, שלמה בן-צבי? שאלה טובה. האחרון אינו מספר מי הכיר ביניהם, וגם בסביבת אדלסון מתחמקים מהשאלה בנימוק ש"המפגש היה חשוך ורע, ומנסים להדחיק אותו", אך השמועה יודעת לספר כי היה זה נתניהו. תימוכין מסוימים לדברים ניתן למצוא בבעלי התפקידים בעיתונים עצמם. מקור ראשון, העיתון שעל בסיסו הקים בן-צבי את "ישראלי", מאוכלס בתומכי נתניהו: אמנון לורד, העורך הראשי, היה בעברו איש שמאל והפך ב-1996 לתומך נתניהו. עורך המשנה אורי אליצור היה ראש לשכתו של נתניהו ב-1998. עורך "ישראלי", עמוס רגב, הוא עיתונאי ותיק שמילא תפקידי מפתח בידיעות ובמעריב, ומקורב מוצהר של נתניהו.

כאשר התפרקה השותפות, עבר רגב לעמוד בראש החינמון החדש של אדלסון, וגם שם הוא לא לבד. איש הכספים של "ישראל היום", נתן אשל - שהיה מנכ"ל הצופה ולאחר מכן השתתף בצוות ההקמה של ישראלי - נחשב לחבר ב"צוללת" של נתניהו. "בכיר בעיתון אמר לי אישית", אומר עיתונאי לשעבר בישראלי, "שהקימו את העיתון כדי לתמוך בנתניהו. באותה תקופה ההנחה הייתה שנתניהו יצטרך תמיכה בכיבוש הליכוד. עכשיו ישנה המחשבה שהוא צריך תמיכה בבחירות".

מקורב לבן-צבי תומך בהתלהבות בתזה הזאת: "מדוע אדלסון רץ להקים עיתון אחר בעוד ההליכים המשפטיים לא תמו? כי הבחירות קרובות ויש לחץ".

מקורב לאדלסון אומר בתגובה כי הטענות בדבר הקמת עיתון כחלק מהקמפיין של נתניהו הן "סתם השמצה", וכי אדלסון הצהיר שתהיה חירות אדיטוריאלית בעיתון.

מה בעיניו חסר בעיתונות בארץ?

"הוא חושב שלעיתונות בארץ יש אג'נדה. לתת למספר מצומצם של אנשים לשלוט בכל מה שתושבי ישראל חושבים ומדברים, זה לא הגיוני מבחינה קיומית".

והוא חושב שביבי לא מקבל את הביטוי והיחס הראויים לו?

"זה מאוד צפוי לדבר על ביבי. אבל בעיניו השיטה הזאת היא חיסול הדמוקרטיה. הוא רואה כאן אנשים ברשימת חיסול, ואנשים אחרים שאסור לגעת בהם ולא יופיעו בשום תחקיר. העיתונים יכולים להמליך אנשים ולהוריד אותם. לכל עיתון יש כאן הקו שלו. הוא מאמין שחופש מושג על-ידי ריבוי משתתפים בעולם העיתונות, ואי-תלות בגורמים כלכליים. בעיניו זו ציונות". תיאור דומה מגיע ממכר אחר: "אדלסון חושב שהעיתונות בישראל מונוליטית, לא פטריוטית, משרה דכדוך, צהובה ורואה שחורות", הוא אומר.

השותף והמריבה

הבעיות ב"ישראלי ניוז" לא איחרו להגיע. בתחילת 2006 פורסם כי אדלסון מחזיק בכ-50% מהבעלות על החינמון, יחד עם בן-צבי. הידיעה עוררה עניין רב בישראל והכעיסה את אדלסון, שהעדיף להישאר נסתר מהעין. מקורבי בן-צבי מספרים איך הוזעק למשרדיו של אדלסון בלאס וגאס, שם נטען נגדו שהוא עמד מאחורי ההדלפה. בן-צבי, מספרים המקורבים, טען להגנתו שאדלסון ביקר במערכת של "ישראלי", לחץ ידיים והציג את עצמו. "מי יודע מי זה שלדון?" ענה אדלסון בכעס לבן-צבי, לפי הסיפור הזה.

זאת לא הייתה השיחה הקשה היחידה בין השניים. מקורבי בן-צבי מספרים שהמיליארדר היה מקבל מדי יום את העיתון המתורגם, ולא תמיד אהב את מה שקרא. מדי כמה שבועות, לטענתם, היה מגיע מאדלסון טלפון כעוס, ונציגיו בארץ הציגו דרישות שונות ומשונות.

השותפות לא האריכה ימים, ובן-צבי ואדלסון מצאו את עצמם בלבו של מאבק משפטי על השליטה בחינמון. אדלסון, כאמור, לא ממתין להחלטת בית המשפט: הוא כבר החל במהלכים להקמת חינמון מתחרה, ובמקביל החלו המגעים לרכישת מעריב, העיתון השני בתפוצתו במדינה.

התיאור של מקורבי בן-צבי מחזק את הרשמים האחרים על מידת העניין שאדלסון מגלה בתקשורת הישראלית ועל רצונו להשפיע. הזמן שהקדיש, על-פי התיאור, לקריאה ולהעברת הערותיו לישראל, רחוק מלהיות פרופורציונלי לחשיבותו או להכנסתו של החינמון. אחד מידידיו של אדלסון בישראל, פרקליט בעל השפעה, מנסה להסביר: "הוא היועץ היחידי של עצמו, ויש לו דעות מגובשות משלו. הוא איש בעל חזון". לדברי אותו עורך דין, ייתכן שאדלסון, שנכווה בישראלי, רוצה להתעקש ולהוכיח שהוא עוד יצליח בשוק העיתונות בישראל.

יועץ התקשורת פרץ אומר דברים דומים. "נאמר לו שהעיתונות בארץ לא מחזקת את הקשר למדינה כמו שצריך להיות לפי התפיסה שלו, ולא מחזקת את התקומה והתחייה של העם היהודי. כשהוא נכנס למשהו, הוא הולך עליו עד הסוף. הכישלון שלו עם בן-צבי היה צורב, ויכול להיות שזו הסיבה שהוא ממשיך בעיתונות".

בסביבתו של אדלסון שומעים את הדברים ומושכים כתפיים. אדלסון, הם אומרים, רוצה לתרום לישראל. "זה חשוב לו", מדגישים המקורבים, "ואין דבר שהוא עושה שאין לו מטרה". ההחלטה להשקיע דווקא בחינמון, הם מוסיפים, התבססה על תפיסתו של אדלסון כי מדובר בטרנד מצליח ברמה עולמית.

אז למה גם מעריב?

"אדלסון רוצה להיות מעורב, ומחפש כלי שדרכו הוא יוכל לקיים סוג של השפעה, זו השאיפה. חינמון נראה לו כלי שצובר תאוצה, והוא נכנס אליו. ברגע שנוצרו הזדמנויות עסקיות במעריב - הוא נכנס גם לשם".

מקורב אחר לאדלסון אומר כי העיכובים בסגירת העסקה של מעריב נבעו ממבנה החברה. "מעריב זה עסק מסובך", הוא מזכיר, "העסקים שם עשויים בצורה מסובכת, עם כל מיני מחויבויות. זאת לא קנייה פשוטה שבה מסכמים על מחיר. בדיקת הנאותות לוקחת זמן. עכשיו מתמקחים על הרכיבים של המחיר".

אגב, עיתונאי במעריב יודע לספר כי באחד הביקורים של אנשי אדלסון בבניין העיתון התבקשו העובדים לא לשוטט במסדרונות, לא ללכת הביתה מוקדם, ולשקוד על העבודה מול המסך והמקלדת, כי "עושים לנו היום בדיקת נאותות בשביל אדלסון".

סערה בביצה

כניסתו הצפויה של אדלסון לעיתונות מכה גלים בביצה המקומית. שני השחקנים העיקריים, ידיעות אחרונות של משפחת מוזס ומעריב של משפחת נמרודי, ויתרו על התחרות העזה והאמוציונלית ביניהם כבר לפני מספר שנים, כשהתברר פעם נוספת שמעריב מתקשה להתרומם. הקיצוצים החדים במעריב, במסגרת הניסיונות הכושלים לחלץ אותו מהפסדיו, נענו ברחוב מוזס בקיצוצים משלו. אם התחרות נחלשת, חשבו כנראה קברניטי ידיעות, למה לא לחסוך?

מלבד הצטמצמות התחרות, סובלת העיתונות המודפסת כולה מירידה חדה בחשיפה, בעיקר בשל האינטרנט. סקרי TGI מדברים על ירידה שנתית ממוצעת של 2.5% זה כעשור, ועל חשיפה כמעט אפסית בקרב צעירים ובני נוער עד גיל 25. כל אלה יחד גרמו לצניחה בשכר העיתונאים ולתחושה כי מותה של העיתונות המודפסת אינו רחוק.

התוכניות של אדלסון, כאמור, מכות גלים. עיתון חדש, ואולי גם הזרמת הון שתעיר את מעריב, יפיחו רוח חיים בתחרות, ייצרו מאבק על הטאלנטים, וישפרו את השכר בענף כולו. קמפיינים פרסומיים אגרסיביים אולי יצליחו אפילו לשפר את נתוני התפוצה. לא בטוח שלחלק גדול מהתקוות, כמו למשל בנושא השכר וזכויות העובדים, יש כיסוי במציאות . בעבר התעמת אדלסון עם עובדי המלון שלו בלאס וגאס שביקשו להקים ועד עובדים. בין היתר הוא ניהל נגדם מאבק תקשורתי והבטיח תוספות שכר והטבות למי שלא יצטרף לוועד.

אבל חלק מההערכות בשוק התקשורת גורסות כי אדלסון אינו מתכוון באמת להקים חינמון חדש, אלא מנהל מלחמה פסיכולוגית נגד משפחת נמרודי, במטרה לגרום לה להוריד את המחיר. מצדדי הטענה הזאת מזכירים את התוכנית להקמת חינמון שלישי, בבעלותם של אלי עזור ודודי ויסמן, וטוענים כי ברור לכל המעורבים שאין בישראל מקום לשלושה חינמונים.

אנשיו של אדלסון מגחכים לשמע הדברים. צוות ההקמה של "ישראל היום" מונה כבר עתה עשרה אנשים, בהם כמה מבכירי "ישראלי" לשעבר - העורך עמוס רגב, היו"ר אשר בהרב, ברוך רון (עורך לשעבר בידיעות אחרונות, בהארץ ובערוץ 10) ואחרים. לצורך הקמת המערכת נשכרה קומה בבית משרדים בתל אביב, ולפני כמה שבועות פורסמו מודעות דרושים בעיתונות והחלו מיונים. השקת העיתון מתוכננת לאמצע חודש יוני. עובדים בחינמון העתידי אומרים כי אף שההכנות רחוקות מסיומן, ברור להם שהעיתון יצא לאור בתוך פרק זמן לא ארוך.

אחד ההסברים לעניין שיש לאדלסון גם במעריב מתייחס לכך שבכוונתו ליצור סינרגיה בין העיתון לחינמון: מעריב יגיע למנויים בבקרים, והחינמון יחולק חינם בשעות אחר הצהריים, ייהנה מתוכני המערכת הגדולה, ויגדיל את החשיפה.

המקורבים יודעים גם לפרט את התוכנית של אדלסון. "כשאתה רוצה השפעה, אתה לא יכול לפנות לקהל נישה, ולא להפיץ 50 אלף עותקים. הכיוון של שלדון זה לייצר עוצמה, מסה. ישראל היום יחולק במאות אלפי עותקים. האיש שלנו לא יתחרה בצומת עם האיש של שלמה בן-צבי; העיתון שלנו יגיע לאנשים לבתים, לתיבות הדואר. זו מערכת הפצה בקליבר אחר לגמרי", הם אומרים.

למרות ההצהרות הברורות הללו, וכנראה גם כמויות מכובדות של כסף, בפני אנשיו של אדלסון בכל זאת עומדים כמה מכשולים. גורם בתחום המו"לות מצביע על אחד מהם: כדי להפיץ 200 אלף עותקים ביום צריך גם להדפיס אותם, והשאלה היא איפה. "יש בארץ רק ארבעה-חמישה בתי דפוס שמסוגלים להדפיס 200 אלף עותקים ביום - ידיעות, מעריב, הארץ, גלובס והדפוס של אלי עזור. חינמון בסדר גודל של אדלסון מהווה איום על כל אחד מהם. לכל אחד מהם יש סיבה למה לא לעשות את זה. העיתונים היומיים עלולים להיות הנפגעים העיקריים, ולמעריב, אם המשא ומתן לא יעלה יפה, תהיה גם סיבה אמוציונלית לסרב. עזור עומד להוציא בקרוב חינמון משלו בשותפות עם דודי ויסמן, אז גם לו אין אינטרס. ישראל היום גם לא יכול להסתמך על בית דפוס אחד, כי במקרה של תקלה, הנזק יהיה אדיר".

"הדפסה זאת לא מכשלה", מבטל מקורב לאדלסון. "ישראל היום הוא עיתון צהריים, אפשר להדפיס אותו בכל אחד מבתי הדפוס במשמרת שנייה".

ואם העיתונים יראו בזה איום?

"אתם חושבים במונחים של מישהו שמותח את האמצעים שלו עד הסוף. תחשבו במונחי שלדון. אז קונים מכונת דפוס. זה לא סיפור".

עופר נמרודי, עמוס רגב, ועורך ידיעות אחרונות שילה דה בר בחרו שלא להגיב לדברים.

פטריוטי וממלכתי

אין ספק שלכניסתו של אדלסון לעולם העיתונות הישראלי יהיו השלכות מרחיקות לכת מבחינה עסקית, ציבורית ותקשורתית. אם יירכש מעריב תתחמם מחדש התחרות עם ידיעות. אם החינמון יצא לאור, מדברות הערכות על נזק קשה למעריב ועל חינמון נוסף שייאלץ ידיעות אחרונות להוציא, על בסיס YNET, כדי לעצור זליגת מודעות לעיתון עם תפוצה נרחבת.

תקשורתית וציבורית, קשה יותר לנחש מה יקרה, אך אם להסתמך על החסרונות שרואה אדלסון בעיתונות הישראלית אפשר להניח שעיתון בבעלותו יהיה פטריוטי, אופטימי וממלכתי, וכמובן תומך בנתניהו. ומה יהיה מצבו של חופש העיתונות? את זה, אומר עיתונאי בכיר, קשה מאוד לחזות, שכן יכול להיות שהתחרות החדשה רק תחזק אותו, אבל להערכתי, כשנכנס למשחק אדם עם אג'נדה ברורה, הוא נוטה דווקא להצטמצם. "