שופט העליון אדמונד לוי: ראשי המערכת לא הפנימו את בעיית העומס בבתי המשפט

אחד החוקים הידועים שאינם ממש נאכפים נוגע לתקנות סדר הדין האזרחי, המחייבות שופט בתביעה אזרחית לתת פסק דין בתוך 30 יום מיום שהוגש אחרון הסיכומים בתיק. גם התקנה המאפשרת לאחר מועד זה, תוך משלוח הודעה לנשיא בית המשפט, אינה ממש מיושמת. הסיבה לכך היא, כמובן, העומס הכבד המוטל על השופטים.

מיכל אסתר צבי, שממתינה למעלה משנתיים לפסק דין, ניסתה דרך מקורית. היא עתרה לבג"ץ בדרישה שיורה לנשיאת בית המשפט המחוזי בירושלים, השופטת מוסיה ארד, לפעול לכך שפסקי דין בתיקים אזרחיים הנשמעים בפני המחוזי יינתנו לכל היותר תוך 30 ימים מיום השלמת שמיעתם, וכי יפורסמו הנחיות המורות לבעלי הדין כיצד לנהוג במקרה של עיכוב במתן ההכרעה.

צבי הגישה ב-2001 תביעה נזיקית נגד בית החולים ביקור חולים, בטענה שהתרשל בטיפול בבתה שנפטרה. הגשת הסיכומים נשלמה בסוף 2005, ואולם אז איבד בית המשפט חלק מהחומר שבתיק, ושחזורו הושלם רק בסוף 2006. בשל כך, לא הושלמה עד היום מלאכת כתיבתו של פסק הדין, והתביעה עודנה תלויה בפני השופט משה דרורי.

במחצית השנייה של 2006 פנתה צבי במכתב לנשיאה ארד, אך לא נענתה. בראשית 2007 פנתה שוב לערכאה הדיונית, והפעם לשופט דרורי, שבפניו נשמע התיק. התשובה שניתנה היתה, כי בשל אילוציו של בית המשפט, לא ניתן להעריך מתי יינתן פסק הדין.

צבי, שמיאנה להשלים עם תשובה זו, פנתה לנציבת תלונות הציבור על שופטים. תלונתה נדחתה, בנימוק שבנסיבות שתוארו ובשל עומס התיקים הרב, לא נמצא כל פגם בהתנהלותו של השופט דרורי. עוד צוין, כי דרורי "מתעתד לטפל בתיק במהירות האפשרית, בכפוף לתיקים דחופים אחרים".

בצר לה, עתרה צבי לבג"ץ נגד הנשיאה ארד, ובאמצעות עו"ד עמוס גבעון ביקשה גם להורות לארד, בצו ביניים, להשיב על מכתבה ולהורות על מתן פסק הדין בתביעה שהגישה.

השופט אדמונד לוי, אליו הצטרפו בהסכמה השופטים עדנה ארבל וספי אלון, דחה כמובן את העתירה על הסף, בנימוק שהתערבותו של בג"ץ בהליכים תלויים ועומדים בפניהם של בתי המשפט "שמורה לחריג-שבחריג, ועיקרה הוא בהפעלתה של ביקורת שיפוטית על פעולותיו המינהליות או הסמי-מינהליות של בית המשפט ורק על אותן מבין אלו, הנגועות בחוסר סבירות קיצוני או שנעשו בחריגה מסמכות".

אבל גם במישור המעשי, ציין לוי, "איני רואה כיצד זה נוכל להורות את שהתבקשנו לו". לדעתו, ראשי המערכת לא הפנימו כמו שצריך את בעיית העומס הקשה בבתי המשפט, על אף שהיא מוכרת וידועה לכל. בעיית העומס, פסק לוי, "מציבה מכשלה קשה בדרכן של הערכאות השיפוטיות למלא את התפקיד שהועידו להם עיקרי יסוד של שיטתנו. היא פוגעת, לעיתים באורח אנוש, בבני החברה ובמוסדותיה הכלכליים והאחרים. היא גוררת שיבוש ניכר באורחות החיים של רבים וביכולתם לתכנן כראוי את מהלכיהם ולהגשימם".

הבעיה ידועה, הוא הוסיף, "רבות דובר בסוגיה זו ועוד רבות, חוששני, ידובר בעתיד. פתרונה מצריך שידוד מערכות מקיף וטיפול מעמיק, אשר ספק אם משמעותם הופנמה כל צורכה בידיהם של מקבלי ההחלטות". ואולם, ברור גם לו שעתירה לבג"ץ לא תפתור את הבעיה. "האם ניתן לסבור, כי בעיה כללית ומקיפה זו תוכל לבוא על פתרונה באמצעותו של צו מוחלט? ואפילו הורה צו שכזה על סיום הטיפול בתיק האחד, מי לידינו יתקע כי תוצאתו לא תהא עיכוב נוסף בליבון ענינו של אחר, התלוי ועומד במקביל לו?".

לוי ציין, שאינו מביע עמדה באשר "לאפיקים אחרים הפתוחים בפניה של העותרת ומכל מקום מקווה אני כי הפנית תשומת לבם של הגורמים הנוגעים בדבר תועיל במשהו לקידום הפרשה". הוא נזף בנשיאה ארד, וציין ש"מן הראוי כי תתייחס בכתב לפנייתה של העותרת אליה", והורה להעביר העתק מהחלטתו לארד, לנציבה, לנשיאת העליון ולשופט דרורי. (בג"ץ 3844/07).