איזי קירש כבר ניסה בדרום אפריקה בעת האפרטהייד את שיטת תחנת הרדיו החופשית
המאפשרת מגוון דעות. הוא היה היחיד שהעלה לשידור גם את פעילי הקונגרס הלאומי
האפריקאי של נלסון מנדלה, נקרא לבירורים תכופים אצל השלטונות על תוכן שידוריו,
וכאשר בוטל שלטון ההפרדה הגזעית היה לחלק ממיתולוגיית מלחמת החופש, ונלסון
מנדלה ציין את חלקה הגדול של התחנה, 702 Talk Radio, ביצירת הבנה והידברות
בין הגזעים במדינה. את כל זה, אומר קירש בחיוכו של אדם שמבין שייחשד מיד בנאיביות
עסקית, אפשר לעשות וגם להרוויח כסף.
93.6 RAM FM משודרת באנגלית מרמאללה לשטחי ישראל ולשטחים הפלסטיניים. כמה מכתבי
המדיה בארץ אכן הרימו גבה מלגלגת כאשר שמעו על התחנה החדשה, ששידוריה החלו
בפברואר השנה, המבטיחה בצד שידורי מוזיקה טובה לעניין גם מאזינים ישראלים וגם
פלסטינים בחדשות, הנקראות "חדשות עדות ראייה", ובתוכניות מלל באנגלית. בשלב
הזה עוד לא על פוליטיקה, אלא על כולסטרול, מתכונים לפלאפל ויום האישה הבינלאומי.
"כשאתה שואל פלסטינים מה באמת יש להם נגד ישראלים", אומר קירש, "הם עונים,
אנחנו לא בוטחים בהם. והישראלים אותו הדבר. ואם הם לא בוטחים זה בזה אין שום
דרך בעולם שיבינו זה את זה. הדרך היחידה לייצר אמון היא להביא אותם לדבר אלה
עם אלה, ליצור דיאלוג והיכרות. לא ישירות, אלא דרך מדיום כמו תחנת רדיו. אנחנו
רואים בכך מעין גשר".
כרגע איש לא יכול למנות את מספר מאזיניה של התחנה - ה-TGI הקרוב יהיה ביולי,
התחנה עצמה תעשה ותפרסם סקרים משלה בהמשך יוני. המפרסמים הם בינתיים חברות
בינלאומיות כמו וסטרן יוניון, חברת השכרת הרכב דלה וחברת התעופה של קטאר, ואת
המפרסמים הישראלים עוד צריך לשכנע שמאזיני התחנה הם גם צרכנים פוטנציאלים שלהם.
אבל אין לטעות בקירש.
הוא אולי פועל ממניעים אידאולוגיים, אבל גם יודע לכתוב תוכניות עסקיות. הוא
חי ונושם רדיו במשך שנים, שותף ברדיו 102 הישראלי מיום הקמתו, וחברת המדיה
הדרום אפריקאית שלו, פרימדיה, היא מהמובילות בתחומה. היא מוערכת בכמיליארד
דולר, וגלגלה מחזור של כשלושה מיליארד ראנד (מעל 400 מיליון דולר) ב-2006.
אנחנו נפגשים בלובי האוריינטלי-תיירי של מלון אמריקן קולוני. מייסון גנגט,
המנהלת הפלסטינית של תחנת הרדיו, חותכת בצרפתית איזה דיל עם מנהל המלון על
פרסום בתחנה. קירש עצמו, בן 72, חביב, נינוח וצחקן, נשמר מכל הצהרה בומבסטית
ועוטף את סיפוריו בהומור.
את קריירת הרדיו שלו, הוא מספר, החל ב-1980. תחנות הרדיו האחרות, המקורבות
לשלטונות, החזיקו בתדרים ובזיכיונות. קירש ניצל את העובדה שמדינות החסות שדרום
אפריקה הקימה, מתוך ניסיונה לייצר לגיטימיות לשלטון ההפרדה הגזעית, נהנו ממעמד
אקס-טריטוריאלי ויכלו לתת רישיונות תקשורת משל עצמן, ופתח את תחנת הרדיו שלו
בממלכת סווזילנד, מדינה שכנה. היא החלה כתחנת מוזיקה, ואחר כך הוא רתם את הרדיו
שלו לפעילות שנחשבה חצי חתרנית, ופתח את השידורים שלו לדוברים מכל גוני הקשת
הפוליטית ובכל צבע עור. או, כפי שהוא מציג את המהלך בדרכו המינורית המחויכת:
"ב-1985 המתחרים שלי עברו לשדר בתדר FM, ואני לא יכולתי לשדר ב-FM כי היה הר
גדול בדרך. הבנתי שכתחנת מוזיקה שמשדרת AM לא נשרוד מול המתחרים, אז החלטנו
להפוך לרדיו של תוכניות מלל".
קירש עצמו נקרא לא אחת לבירור אצל רשויות השלטון הדרום אפריקאיות על תוכני
השידור. באחת הפעמים אפשרו למרפי מורובי, מבוקש נמלט, פעיל פוליטי של הקונגרס
הלאומי האפריקאי (והיום אחד מבכירי הממשל במדינה), לעלות לשידור. פעם אחרת
היתה כאשר עלה לשידור פציפיסט שהציע לצעירים לא להתגייס לצבא. בשיחות הללו
"הם שאלו איך העזתי להזמין אנשים כאלה לדבר, טענו שאני מנצל לרעה את הפריבילגיה
שלי. אמרתי להם, מכיוון שאתם כל כך מודאגים, נשלח לכם כל בוקר את לוח המשדרים
המפורט שלנו, ואם משהו לא ימצא חן בעיניכם, תגידו. עשינו זאת, ומאז לא שמענו
מהם".
מכיוון שהיו תחנת הרדיו היחידה שלא פעלה בצמוד לשלטון ובהיתר שלטוני, ברגע
ההיסטורי שבו הכריז הנשיא דה-קלרק על שחרורו של נלסון מנדלה מהכלא "היינו התחנה
היחידה שכיסתה את החדשות כראוי, מכיוון שהיינו רדיו עצמאי, לא תחנה של פוליטיקאים".
בעיות טכניות
לפני כחמש שנים קרא קירש כתבה ב"ניוזוויק" על יזם פלסטיני ש"עשה
המון כסף" במיזמים משותפים עם ישראלים. הכתבה הזאת התחברה באופן אינטואיבי
עם הרעיון שסביבו הוקם רדיו 702 שלו: רקע, פעילות משותפת, סוג של דיאלוג, כדרך
לבניית גשר בין עמים וקבוצות אתניות יריבות. זה היה הגרעין שממנו נבט רדיו
רם. הרעיון להקים את התחנה בישראל נפל כמעט מיד.
"הבנתי שבישראל לא אקבל את הרישיון, אני מכיר פה את ההליכים, זה ייקח שנים,
בעיקר מפני שאני כבר שותף בתחנת רדיו אחת". המחשבה השנייה, להקים את התחנה
בירדן, נפסלה בשל בעיות טכניות: קשה להגיע משם לכיסוי של האזור המבוקש. המסקנה
היתה שיש להקים את התחנה ברשות הפלסטינית. קירש בירר איך מסתדרים ברשות הפלסטינית,
אז בימי יאסר ערפאת, והמליצו לו לדבר עם נציג דרום אפריקה ברשות, רפיק גנגט.
גנגט לא הכיר אישית את קירש, אבל כמו דרום אפריקאים שגדלו בצד הלא נכון של
האפרטהייד, הכיר היטב את שמו ואת רדיו 702 והתרגש לפגוש אותו. גנגט: "אני זוכר
את רדיו 702 כמקום מפגש על גלי האתר עם אנשים שלא יכולתי לפגוש אותם ולדבר
איתם במציאות הרגילה, לכן שמחתי מאוד להיפגש עם קירש". השניים נפגשו בהילטון
תל אביב לארוחת צהריים - קירש אוכל רק כשר. גנגט התלהב והציע את עזרתו. קירש
ביקש עזרה עם הרישיונות. גנגט מינה למשימה את מייסון, יועצתו הפוליטית הפלסטינית
בנספחות הדרום אפריקאית ולימים אשתו. היום שניהם עובדים אצל קירש ברדיו רם.
אף שהמשדרים שלו נמצאים על אדמת פלסטין ואינם זקוקים לרישיון ישראלי, קירש
רוצה לשדר לשני העמים ויודע כמה קל לשבש שידורי רדיו. "אני מכיר את האזור הזה
היטב ולא הייתי מתחיל לעשות דבר כזה לולא נפגשתי עם כמה פוליטיקאים ישראלים
רציניים וקיבלתי את תמיכתם. כל מה שרציתי", הוא נעזר רגע ביידיש, "זו 'ברוכה'".
לאחר שקיבל את ברכת הדרך מהצד הישראלי, פנה לבדיקת השטח בעזרת טלסקר וחברת
סקרים פלסטינית שניסו לבדוק כמה אנשים ייטו להאזין לתחנה מהסוג הזה, המשודרת
באנגלית. בשלב הזה השידורים לא מגיעים לכל ישראל וגם לא לכל פלסטין. הם נקלטים
קצת צפונה מנתניה, בערי החוף ותל אביב, ודרומה עד בית להיה ומחסום ארז שברצועת
עזה. במרכז מגיעים השידורים לירושלים, לרמאללה וליריחו.
הבעיה הגדולה של התחנה כרגע היא להשיג את פריצת הדרך אצל מפרסמים. "זה היום
האתגר הגדול ביותר שלנו", אומר קירש, "גם בהיעדר נתוני האזנה, וגם מפני שמוטלת
עלינו המשימה לנתץ את הקונספציה שפלסטינים אינם צרכנים של חברות ישראליות.
הם כן".
האליטות ואני על אף האתגרים והאי בהירות קירש רואה פוטנציאל גדול ברדיו, גם
מפני שהוא לא יהיה מוגבל לטווח השידור של המשדרים, אלא יעבור בסטרימינג באינטרנט.
"בכל מקום בעולם מתעניינים בחדשות מהמזרח התיכון, בעיקר כאשר מדובר ברדיו היחיד
הדובר אנגלית שמספק חדשות אובייקטיביות מהאזור. הצ'אנס הגדול שלנו יהיה האינטרנט".
מערכת החדשות רזה יחסית, ונשענת הרבה על תשתית כתבים שגויסה מכל מיני מקומות
במזרח התיכון ומעבירה ידיעות לרדיו רם במתכונת של פרילאנסרים.
עם זאת, קירש, שהשקיע השקעה ראשונית של מיליון דולר בתחנה, איננו מוכן לנקוב
במועד שבו יעברו לרווחיות.
- ואם הרדיו לא יהיה רווחי?
"יש לי תוכנית חלופית. בכל דבר שאני עושה אני שואל את עצמי 'ואם זה לא יעבוד?'
אבל אני חושב שזה עניין של זמן, והרדיו יהיה רווחי. אחרי הכול, הקונספט של
תחנה מהסוג הזה כבר מוכר לנו".
- אם אתה רואה בתחנה גשר בין העמים, זהו גשר שמוגבל רק למביני אנגלית, לא למסות
הגדולות.
"נכון שרק מי שמבין אנגלית יכול להקשיב לנו, ולא נגיע ככה למסות. אבל מאז ומעולם
המשכילים יותר היו ראש חץ לפתרונות של סכסוכים".
מתוך הכרה בנפיצות השיח האקטואלי באזור מתכוונים ברדיו רם ללכת לאט-לאט עם
הפוליטיקה. בינתיים משדרים הרבה מוזיקה, ועיקר גאוותם על הדי.ג'יי שייבאו מדרום
אפריקה, ג'ון ברקס, שנראה כפליט תזזיתי משנות השישים ונוהג לומר שמכיוון שהוא
צעיר בשנה ממיק ג'אגר, כל עוד מיק שר הוא יכול לתקלט.
התחלת המלל תהיה על חיי היום-יום, בריאות, אוכל, נסיעות, עסקי נשים וטכנולוגיה.
הרציונל הוא שלפעמים שיחה על דאגה בגלל כולסטרול גבוה יכולה לקרב בין אנשים
יותר מאשר ויכוח לוהט על מפת הדרכים, כי פה הם חולקים אותה דאגה והם משוחררים
זמנית מהמגננות הלאומיות שלהם. כבר היום בתוכניות הבוקר אפשר להתקשר ולדבר,
ויש גם קצת ראיונות. ב-1 במאי, למשל, ראיינו נציג של ההסתדרות בישראל ונציג
של ארגון העובדים הפלסטיני. תוכנית אחרת העלתה לשידור שני סוכני נסיעות, ישראלי
ופלסטיני, שסיפרו מה היעדים המועדפים על הנופשים. התברר שאין הבדל מהותי בהרגלי
החופשה בין ישראלים לפלסטינים. תוכנית אחרת דנה במתכונים לפלאפל, ואיך כל עם
מעדיף את הפלאפל שלו.
זאבי בעניין
לשיחות החופשיות בענייני היום והפוליטיקה יגלשו לאט. "יהיה לנו
מכנזים של שבע שניות השהיה בין הדיבור לשידור", אומר קירש, "כך שאם דובר ינקוט
שפה אגרסיבית, הסתה או דברי שנאה תנותק השיחה לפני שהמאזינים ייחשפו לה". לצורך
יישום הטכניקה הזאת הביאו מומחה מיוחד מאוסטרליה. אחרי הכול, גם בדרום אפריקה,
מולדת הקונספט, לא חסרו מסיתים ושונאים שרצו להרעיל את השידורים.
- מה יקרה אם מישהו ירצה לדבר בשידור על אופציה של טרנספר?
מייסון גנגט: "הפלסטינים כבר שמעו זאת, זה סוג דיון שנאפשר אותו, כמו שנאפשר
לדבר על זכות השיבה. אבל אם מישהו יאמר שהפלסטינים רוצחים או שהיהודים רוצחים
או ישתמש בשפה מבזה או פוגענית, נוריד אותו מהשידור".
- ויכוחים מהסוג הזה נוטים להתלהט.
"כל עוד הוויכוח לא יהפוך לפוגעני, נרשה אותו. אבל אם נראה שבמקום גשר זה יוצר
קרע, נפסיק אותו".
- איך תתארו בחדשות אירועים טעונים כמו פעולה של צה"ל בעזה או פיגוע התאבדות?
"נשתמש בשפה ניטרלית. אם יהיו חדשות על פיגוע התאבדות, לא נקרא לאיש מחבל ולא
לוחם קודש, אלא נגיד זכר פלסטיני פוצץ את עצמו. כאשר נרצה להתייחס להר הבית
נגיד תמיד גם 'הר הבית' וגם 'חראם א-שריף'. יש לנו מדריך לכל המילים הטעונות.
לא נגיד טרוריסט, נגיד מיליטנטי. הפלסטינים שואלים למה אנחנו אומרים צה"ל ולא
'צבא הכיבוש הישראלי', ואנחנו אומרים שאנחנו קוראים לכל ארגון בשמו הרשמי בלבד.
אי אפשר לרצות את כולם, האתגר הוא לנסות להיות אובייקטיבי וניטרלי".
צבעונים
קירש נולד בדרום אפריקה להורים שבאו מליטא ולטביה. הצמיחה הגדולה של
חברת התקשורת שלו, פרימדיה, החלה לאחר האפרטהייד. "רוב המתחרות שלנו צמחו בזמן
האפרטהייד", הוא אומר, "הן קיבלו מהשלטונות הטבות, זיכיונות ותדרים". החברה
היא היום חברת אחזקות בתחומי התקשורת ותחומים משיקים. היא היתה חברה ציבורית,
וכעת היא נמצאת בתהליך הפרטה. שותפי משפחת קירש לעניין הם קבוצות השקעה שחורות
בהגדרה: חברת ההשקעות של פועלי המכרות, חברת ההשקעות של פועלי הבניין וזו של
עובדי חברת החשמל. 50 אחוז מעובדי פרימדיה הם "שחורים, ובכך אני מתכוון לכל
הקבוצות שהופלו בימי האפרטהייד, גם ההודים והצבעוניים. אנחנו פעילים מאוד בהעצמה
שחורה, השותפים איתנו דרך פעילויות ההשקעה שלהם ואנחנו דרך המדיה".
בנו ויליאם הוא מנכ"ל פרימדיה. הוא נישא בשנה שעברה לישראלית ענת איילון, נגנית
בפילהרמונית. בשנים האחרונות התקרבו כל ילדיו של קירש לדת ונעשו מה שהוא מכנה
"שומר שאבעס". לדבריו, הם עדיין מרשים לו לנסוע במכוניתו כדי לבקר אצלם בשבת,
אף שהיו מעדיפים שישהה אצלם במשך כל סוף השבוע.
את עצמו הסיט מעט מניהול החברה - היום הוא יו"ר לא פעיל - כדי להתעסק בתחביבים
החדשים שלו, כמו רדיו רם אי שם במזרח התיכון. עיסוק אחר שלו הוא הקמת מוסד
לזכר השואה וג'נוסיידים אחרים באוניברסיטת דרום אפריקה. ההתמקדות היא באיסוף
עדויות של ניצולי שואה, נפגעי אפרטהייד, פליטים מרואנדה, וכעת גם מה שהוא מכנה
"החרפה העכשווית של העולם" - טבח העם בדארפור. כל זאת מתוך גישה שתיעוד מדוקדק
יש בו כדי לייצר חיסון.
"מה עושה העולם בקשר לדארפור? מה עושה האו"ם? כלום. אני הייתי רואה בזה הזדמנות
לישראל, שהיא מומחית בחילוץ אנשים ובהצלה. אני לא אומר להביא אותם לישראל,
אבל ליזום עזרה שם. מישהו צריך לתת את הדוגמה, וישראל הציבה כמה דוגמאות, וזו
דוגמה שמתאימה לעם היהודי, שאם משהו קורה ולאף אחד לא אכפת, לנו אכפת. זה גם
התפקיד שלנו בדרום אפריקה, לעשות משהו נגד הזוועות ביבשת הזאת".
יפת תואר
מייסון גנגט, בת 41, מנהלת התחנה, היא ילידת ירושלים. אביה נהרג ב-1967,
כאשר היתה תינוקת, ואמה גידלה לבדה את ארבעת הילדים, שלוש בנות ובן. גנגט למדה
בבית הספר הקתולי בבית חנינא, קיבלה מלגה ללימודי כלכלה בגרנובל שבצרפת, ולאחר
מכן למדה תואר שני בוושינגטון. "אמי תמיד הניעה את כולנו ללמוד", היא אומרת.
"היא עצמה היתה עובדת סוציאלית ולמדה בהתכתבות אחרי נישואיה וקיבלה תואר בעיתונות.
היא תמיד היתה אומרת, תואר הוא הנשק של האישה".
כאשר חזרה לפלסטין עבדה בחברה שהיא זכיינית של ב.מ.וו ולדנרובר, ולאחר מכן
הצטרפה לנספחות הדרום אפריקאית ברמאללה. לאחר שבע שנות עבודה שם הגיע הנספח
החדש רפיק גנגט, בן 51, דיפלומט שנע ממקום למקום בעולם כבר 17 שנה. לדברי מייסון
גנגט, זו לא היתה אהבה ממבט ראשון. "הקליק הראשון היה אינטלקטואלי, אבל אחרי
כמה חודשים אמרנו, יש לנו משהו משותף, אולי נהיה יחד". לשניים תינוק בן 11
חודש, אדם. לאחר העבודה המאומצת של השגת האישורים הציע קירש למייסון לבוא ולנהל
את התחנה אף שאין לה ניסיון מקצועי בתחום הרדיו, וריפד אותה במומחים בתחום
שיסייעו לה. רפיק גנגט, ש-17 שנות הנדודים הדיפלומטיים עייפו אותו, קיבל ברצון
את ההצעה להצטרף כיועץ.
כתבות
ני"ע
