קאן הפקתי

משהו טוב עובר על מפיק הסרטים אמיר הראל. "מדוזות" הניב את מצלמת הזהב בפסטיבל קאן, "גן עדן עכשיו" את גלובוס הזהב, ועל "ללכת על המים" נאמר כבר הכול. אז למה הוא ממורמר על טלעד, על איתן פוקס וגל אוחובסקי, ויותר מכל על הקהל הישראלי שלא תמיד מפרגן > דוד שליט

אין מרחק גדול מזה שבין השטיח האדום בפסטיבל קאן, עליו פסעו בחודש שעבר יוצרי "מדוזות", ובין מסלול הכניסה-דרך-החצר אל משרדו התל אביבי של מפיק הסרט אמיר הראל. דלת הכניסה למשרד חברת "למה הפקות" שבבעלותו היא בעצם פתח היציאה למרפסת של דירת קרקע, ויש להשגיח שראשך לא ייתקע בתקרה ושלא תפספס את המדרגה (בדרך החוצה אשכח את זה ואחבוט את פניי בחלון הזכוכית, שנשאר סגור כדי לשמור על קור המזגן).

הראל, שעובר בקלות מהחליפות של קאן לרישול התל-אביבי הקייצי, הוא זה שהוביל את הפרויקט המדובר של אתגר קרת ושירה גפן. בדרכו השקטה הוא הספיק בשבע שנותיו כמפיק לחתום על כמה וכמה פרויקטים קולנועיים מדוברים, החל מ"יוסי וג'אגר", "כיכר החלומות", "ללכת על המים" ועד זוכה פרס גלובוס הזהב והמועמד לאוסקר האמריקאי, "גן עדן עכשיו". "המרחק בין הצלחה וכשלון של סרט הוא קטן", מסביר הראל. "הסרט הקודם שלי, 'מוכרחים להיות שמח', על צעירה תל אביבית שנלחמת על זכותה לאושר, לא הצליח ולא נמכר. וכשסרט לא מצליח, הוא לא מצליח. כי ההיצע כל כך גדול, ומיד אחריו נאבקים על תשומת הלב והכיס הסרטים החדשים. חלון ההזדמנויות של סרט הוא מאוד קטן. או שהוא מצליח להשתחל או שהוא יוצא מהמשחק לגמרי. בפסטיבלים זהו חלון קטן של יום-יומיים אחרי ההקרנה. קנו? כן, לא? לא.

"ברגע שסרט כמו 'מדוזות' זוכה בפרס ממשיכים להתעניין, וההסכמים ייסגרו בפסטיבל או ממש אחרי. אם יש משאים ומתנים שלא הושלמו הם ייסגרו גם מאוחר יותר, אבל בפסטיבל טורונטו בספטמבר יש כבר סרטים חדשים, ובדרך יש גם את פסטיבל קרלובי וארי, פסטיבל לוקרנו, פסטיבל ונציה. עד ונציה כבר ישכחו את קאן".

"מדוזות" עורר התפעלות בקאן מהרגע הראשון וזו הגיעה לשיאה עם זכייתו בפרס קמרה ד'אור (מצלמת הזהב), הניתן ליוצרי סרט ביכורים. עד כה נמכר הסרט לצרפת, ארצות הברית, שווייץ, גרמניה, מדינות בנלוקס, דרום קוריאה, וקנדה. ההפצה האחרונה לאיטליה משמחת במיוחד את הראל, שכן הרוכש הוא נני מורטי, יוצר קולנועי בעל שם בפני עצמו. הדילים הכספיים שונים, בגרמניה למשל נמכר הסרט ב-50 אלף אירו, והחל ממינימום מסוים יש הסכם אחוזים.

אין חשש למכור סרט כשהמניה שלו ממשיכה ועולה תוך כדי מתן פרסים בפסטיבל?

"חברות מנוסות כמו פירמיד מכניסות סעיף לגבי סרטים שמתמודדים בתחרות, שאם הסרט זוכה בפרס מתווסף סכום בונוס. ברגע ש'מדוזות' זכה ב'קמרה ד'אור', עוד מפיצים התעניינו. הפרס דחף לעוד רכישות או העדפות של מפיצים לרכוש דווקא אותו ולא סרט אחר. סרט כמו 'מדוזות' יופץ בארצות הברית בארט-האוז ולזה הם טובים. ל'מדוזות' יכולים להיות חיים טובים בפעילויות בקמפוסים ובפסטיבלים יהודיים. זה לא נכנס אולי לרישומים של 'וראייטי', אבל לאתגר קרת יש קהל גדול בקמפוסים".

במכה אחת חתכת את ההפצה לקולנועים בארצות הברית?

"זה לא אמרתי. הסרט ייצא רגיל, אבל השאלה היא אם יש לו חיים במעגל שני ושלישי. בעבר הפקתי את 'הקומדיאנטים' (סרט דוקומנטרי על חיי משפחת שחקנים אידים). היה לי מפיץ מצוין אבל הוא לא ידע למקסם מעגל שני ושלישי. זה אגב קורה גם בארץ, יש מעגל שני של פעילות אחרי בתי קולנוע. דרור שאול מסתובב בקיבוצים עם 'אדמה משוגעת' ומקרין אותו בהצלחה, בזמנו גם 'ההסדר' של יוסי סידר עשה עבודה מסיבית בסיבוב שני ושלישי".

מסוכסך עם טלעד

תקציבו הרשמי של "מדוזות" היה 1.4 מיליון דולר. לצורך ההפקה המשותפת חברו כמה צדדים. הצרפתי - שכלל את תחנות הטלוויזיה קנל פלוס, ארטה ורשת הכבלים TPS וחברת פירמיד שגם מפיצה. ובצד הישראלי - קרן הקולנוע, קשת והוט. הראל נמצא עדיין בסכסוך משפטי עם טלעד, שהייתה מחויבת לפרויקט ב-200 אלף דולר והתנערה ממנו לאחר שכשלה במכרז. קשת, שנכנסה לאחר מכן, מושקעת רק ב-100 אלף דולר. "טלעד נכנסו לפרויקט ערב המכרז כשהיו חייבים במכסת הפקות", אומר הראל. "לא רק שהם הזדרזו לחתום אלא אף כתבו סעיף במפורש, כי כולנו ידענו שיש סיכוי של 1:4 שיפסידו במכרז, שהזכויות יישארו אצלם. אחרי שהפסידו, כל מה שהם היו צריכים לעשות זה להעביר את הסרט בצורה מסודרת לאחרים, כמו שעשו עם סדרות הטלוויזיה שלהם 'קצרים' ו'מעורב ירושלמי', אבל הם התכחשו להתחייבות שלהם. ערב הצילומים מצאתי עצמי עם שותף שברח. נאלצתי לבטל את החוזה עמם ולהכניס מישהו אחר, ועכשיו הם נתבעים על הנזק שנגרם להפקה".

מטלעד נמסר בתגובה: "טלעד בדעה כי ההתנצחות בין הצדדים צריכה להישאר בתוך כותלי בית המשפט ולא להתנהל מעל דפי העיתונות. על כן, תתייחס רק בקצרה לטענות. לאור ההפסד של טלעד במכרז לערוץ 2 הגיעו טלעד ו'למה הפקות' להסכמות לפיהן יפעלו במשותף למציאת פתרון לבעיית מימון הפקת הסרט 'מדוזות', שיהיה לשביעות רצון כל הנוגעים בדבר. 'למה הפקות' פעלה בניגוד להסכמות אלו, כאשר נקטה בחוסר תום לב במהלכים פזיזים וחד צדדיים אשר סיכלו כל דרך למציאת פתרון כאמור. על כן, הנזקים הנטענים על ידי 'למה הפקות', והמוכחשים לכשעצמם, הם מעשה ידיה שלה".

"כל סרט מייצר את הקשיים שלו", אומר הראל כאשר נשאל על סוגיית התקציב הגבוה יחסית של "מדוזות". "הבאתי את אנטואן הברלה, הצלם שצילם את 'גן עדן עכשיו', כי חשבתי שהוא האופציה המתאימה. כשאתה עובד עם אדם כמוהו, זה מתבטא בכמות תאורה שגוררת שימוש בפנסים יקרים ויותר אנשי צוות. השתמשנו בעדשות ששמורות לצילומי פרסומות. בנינו חדרי מלון לצורך הסצנות של הזוג. הסצנה שהכלה נתקעת בחדר השירותים ומנסה לטפס החוצה, מצולמת מלמעלה. אין תא שירותים עם תקרה מספיק גבוהה כדי לצלם אותה, אז בנינו שירותים שלמים לצורך הצילומים. עד עכשיו אני תקוע עם אריחי קרמיקה במשרד".

איך הגעת להפקה?

"אני לא קורא תסריטים שנשלחים אליי בתפוצת נאט"ו. גם ככה אני משקיע מאמץ בסינון התסריטים שאני קורא כי חשוב לי לעמוד מאחורי פרויקט. שירה ואתגר פנו אליי עם התסריט. לעבוד עם פרסט-טיימרז זה תמיד תעלומה, וכשמדובר בשניים התעלומה יותר מכפולה כי אתה לא יודע איך יסתדרו ביניהם. לא היה להם עדיין שם בעולם הקולנוע והעובדה שהם יחד לא אומרת שהם ידעו לעשות סרט ביחד. כשראיתי שהם יודעים להקשיב, שמתנהל ביניהם דיאלוג ויש להם היכולת לקבל החלטות, הבנתי שזה יעבוד.

"הסיפור שלהם הקסים אותי. הוא מדבר על זרות ועל קשר אנושי, לא משהו שאנחנו המצאנו. הוא החזיר למגרש של הקולנוע הישראלי אלמנט ששנים לא היה נוכח וזה הדמיון והפואטיקה. הקולנוע הישראלי של הסכסוך הישראלי-הערבי והשואה מביא חיים במישור הכי מיידי. זה קולנוע ריאליסטי שיוצא עם מצלמה לרחוב. 'מדוזות' מסתכל על הרחוב שהוא המציא, שלא מנותק מהרחוב התל-אביבי, אבל לא משקף אותו מיידית.

"האמנתי שהסרט יכול להגיע ליותר מאשר קהל ישראלי וחשבתי שיש פה בסיס לשותפות עם הצרפתים. בדרך כלל הקשר בינינו ובין ארטה ניזון מהסכסוך הישראלי-הפלסטיני ומהשואה. אלה חומרי הגלם שלנו, וכל אחד מנסה להפיק את המקסימום מחומרי הגלם שלו. אבל ב'מדוזות' מצאנו מחצב חדש. כשנפגשנו עם ראש ארטה, מישל ריאק, אמרתי לו שהסרט יגדיר רגישות ישראלית חדשה. זה מה ששכנע אותו. אחרי ההמלצה שלו העניין מובא לפני הבורד, והם אישרו את התסריט פה אחד".

אתם לא הפרויקט היחיד שהצרפתים תמכו בו בזמן האחרון. גם "ביקור התזמורת" הוא קו-פרודוקציה, גם "אדמה משוגעת", גם "הסודות". מה קורה פה?

"מבחינתנו זה פולו-דה-מאני. מצדם, הדיון הכלכלי קשור בדיון תרבותי. לצרפתים יש רצון אינהרנטי מאז המהפכה הצרפתית להשפיע בכל מיני דרכים, וזה לא פוסח על הקולנוע. ארטה מעורבים בעשרות פרויקטים קולנועיים שנעשים בעולם, סרטים בדרום אמריקה, אפריקה וישראל. זה נובע מהבנתם את האינטרס התרבותי הגלובלי שלהם והרצון להשפיע. 'מדוזות' לא היה קורה בלעדיהם או היה יוצא פחות טוב.

"יש אינפלציה בסרטים כאלה שנמצאים בצנרת, אבל צרפת היא לא מקום יחיד. יש לא מעט קרנות גרמניות רלבנטיות.

"עם זאת צריך לזכור שיש קו-פרודוקציות שהן לא כדאיות. יש קרנות גרמניות שמחייבות אותך להוציא 150% מהכסף שגייסת אצלם. כלומר שאתה צריך להביא 50% ממקור אחר. אתה עלול להגיע למצב שככל שתגייס יותר תצטרך להוציא יותר, ואז אולי כל העסק לא שווה לך".

האח הסתדר

הראל, 46, בא ממשפחה יצירתית במיוחד. אחיו הוא איש הטלוויזיה אסף הראל מ"מסודרים", הצייר יאיר גרבוז ומנהל הסינמטק אלון גרבוז הם דודיו. את חינוכו הקולנועי עשה בצפיות משפחתיות בטובי הסרטים שהביאו הדודים הביתה. את הכרתו הפוליטית הוא חייב לאביו המנוח, ח"כ אהרן הראל, איש מפלגת העבודה. יחד עם אחיו אסף, הפיק הראל לפני כשנתיים לטלוויזיה סרט על פרשת לבון, זו שפילגה בשעתו את מפלגתו של האב. הוא היה גם בקבוצת אנשי הקולנוע שחתמו על מכתב התמיכה בקולנוענים הערבים, שבוע לאחר פרוץ מלחמת לבנון השנייה, מכתב שהובעה בו התנגדות לפעולתה הצבאית המוגזמת של ישראל.

הכרתו הפוליטית של הראל הובילה אותו למוכר ולמותקף שבסרטיו, "גן עדן עכשיו", הפקה צרפתית-גרמנית-הולנדית-ישראלית-פלסטינית. הייתה זו גם העיסקה המוצלחת ביותר של הראל, לאחר שהסרט נמכר לחברת וורנר ההוליוודית תמורת חצי מיליון דולר. הראל הסתפק אמנם במתן שירותים בצד הישראלי, שכן הסרט התנהל ברובו בצד הפלסטיני, אבל היה שם לסייע ברגע שזוג "המפגעים" חצו את הגבול ועד צילומי הסצנה האחרונה, בה נראים השניים כשהם עומדים להתפוצץ בתוך אוטובוס ישראלי ("צילמנו את הסצנה בכיכר המדינה. האוטובוס נסע בסיבובים סביב הכיכר בלי לעצור, וכל הזמן צילמנו בתוכו"). לגודל אכזבתו, אף שהסרט התקבל בכל העולם וזכה לביקורות מצוינות, לא נמצא לו מפיץ בארץ והראל נאלץ להפיצו באופן עצמאי, לא בהצלחה יתרה.

חצי מיליון דולר שילמה וורנר עבור "גן עדן עכשיו". נשמע סכום עתק. זה צריך להיות סיפור על מחבלים מתפוצצים כדי לעניין אותם?

"הדבר המהותי ביותר במפגש הסרט הזר עם השוק האמריקאי הוא מחסום השפה. זה מסביר את היקף היציאות של הסרטים הזרים שמוגבל למעגל הארט-האוז האמריקאי, כלומר 80 עותקים בו-זמנית. כדי לפרוץ אותו צריך להתקיים עניין השפה, והשפה היחידה שעד כה הצליחה להסתדר בארצות הברית זו הספרדית, שהיא בעצם שפה רשמית שם. כל השפות האחרות לא עברו את המחסום, כולל הצרפתית. הסרט הצרפתי הכי רווחי בארצות הברית היה 'מצעד הקיסרים'. ומה עשו האמריקאים? שינו את שם הסרט ל'מצעד הפינגווינים', פתחו את פס הקול, הכניסו קריינות שלהם באנגלית, והגיעו למעל ל-80 מיליון דולר הכנסות".

מה שאתה אומר בעצם זה שאף סרט ישראלי לא יפרוץ החוצה בגדול.

"מעגל הארט-האוז נע בין חמישה ל-80 עותקים, ואפילו 'גן עדן' לא עבר את ה-50 עותקים. וזה אומר שהסרט שיחק רק בערים הגדולות ולא במגה-פלקסים, שם מוקרנים רק סרטים אמריקאיים".

אוסקר ל"גן עדן", או לסרט ישראלי בעתיד, היה נותן לו פוש?

"לא. נכון שזו שאיפת חיים שלנו, אבל 'שפה זרה' הוא הפרס הכי פחות חשוב שהאקדמיה בהוליווד נותנת. היא עושה את זה כלאחר יד. השנה זכה בפרס 'חיים של אחרים' הגרמני והרוויח בארצות הברית עשרה מיליון דולר, אבל זה לא בגלל הפרס. הוא סרט אמריקאי במהותו, ויש גם תוכניות לעשות לו רימייק. אבל כמה שהסרט עשה ועוד יעשה, 'שרק' עשה 250 מיליון דולר בסוף השבוע הראשון. זה בכלל לא אותו עולם, לא אותו ווליום הפצה, אין קשר".

עשית עם איתן פוקס וגל אוחובסקי את "יוסי וג'אגר" ואת "ללכת על המים". היה טבעי שתמשיך איתם ל"בועה".

"שיתוף הפעולה תלוי בהרבה גורמים. סוג הפרויקט, המהירות שבה הוא נעשה, האסטרטגיה, השותפים שקשורים. מוזר לי להסביר למה דברים לא יצאו לפועל. יש הבדלים בין דרך X ודרך Y, אנשים שעושים סרטים מתנגשים אפילו על השאלה אם נלך מהר או לאט. בגיוס מהיר של כסף תגייס פחות, אבל תוכל לגשת לצילומים, ואם תלך על גיוס איטי, אז תעשה סרט יותר מושקע. אם תגייס מהר, זה אומר כסף פרטי, לאט זה כסף ציבורי".

כסף פרטי היום בישראל זה משה אדרי, בעלי יונייטד קינג וסינמה סיטי. הוא השקיע אצלך ב"מוכרחים", אבל לא ב"מדוזות".

"'מדוזות' זה לא סרט טבעי שלו. אדרי משקיע בסרטים גדולים ובמיין-סטרים, כמו 'הסודות' למשל, שמקבל הפצה מסיבית".

מה דעתך על צורת הפעולה שלו?

"השאלה שצריכה להישאל היא מה בסופו של יום יגרום לסרט להרוויח יותר כסף. לא בטוח שחשיפה גדולה. לא בטוח שכלכלית זה מהלך שסרטים יוצאים נשכרים ממנו. השאלה אז היא כמה השקעת בפרסום, וכמה צופים באו. גם לא בטוח שעצם ההפצה הגדולה מביאה רווחים".

לפני כמה ימים התבשרנו על פתיחת "הסודות". 20 אלף צופים בסוף השבוע הראשון, הפתיחה הכי גדולה מאז "סוף העולם שמאלה", שהגיעה, כך הנתונים, ל-450 אלף צופים. אתה בעד צורת הדיווח האמריקאית הזאת שמנסים כעת אצלנו?

"תשמע, בישראל, בניגוד לעולם, המספר האמיתי של הצופים הוא סוד כמוס כמעט כמו סודות הגרעין. בצרפת זה און-ליין, המספרים מתפרסמים ונגישים לכולם, מרגע שסרט יוצא לקולנועים. אפילו שזה עסק פרטי, המידע זמין לכל מי שעוסק בתחום, כנ"ל בארצות הברית. אצל האמריקאים זה הכסף, הצרפתים מודדים כניסות, אבל בשניהם זה ברמת הדולר".

כלומר שאנחנו צריכים להאמין או לא להאמין לפרסומים?

"אין לך דרך לבדוק ולאמת. לא יודע למה זה, הייתי שמח אם זה היה אחרת, כי אז היינו לומדים על התחום. אני לא יודע עד הסוף איזה בתי קולנוע עובדים ואיזה לא. כל סרט שלי שיצא בצרפת, אני יודע כמה צופים ראו אותו, בכל עיר ובכל אולם. ואם אתה יודע שיש אולמות שעובדים יותר ופחות, אתה יכול ללמוד מזה. אתה מחליט שלא תפיץ שם, או להיפך, להקדיש לאותו אזור תשומת לב, כמו בקלפי מסוים בבחירות. אבל בארץ אתה לא יכול ללמוד כלום".

לא עוזב את תל אביב

עלילת "מדוזות" נודדת בין כמה גיבורות. כלה נלכדת בשירותים ביום החתונה ושוברת את רגלה. את ירח הדבש בקאריביים היא ובן זוגה מחליפים בשהות בבית מלון על חופה של תל אביב. בתיה, הממלצרת עבור חברת הקייטרינג של אותה חתונה, נפרדה מחבר שמשאיר אותה לבד בדירה הדולפת. היא מגלה על חוף הים ילדה קטנה שנפלטה עם הגלים, ילדה מאובזרת בגלגל הצלה. בתיה אוספת את הילדה הכמו-אילמת לביתה. ג'וי, אישה פיליפינית שהייתה באותה חתונה עם אחד ממטופליה, עוברת לטפל במלכה, קשישה נרגנת המנוכרת לבתה. במהלך הסרט בני הזוג מנסים לשדרג את מיקומם בבית המלון, מקומות ראשונות עם ריח ביוב עד קומת-על עם מראה אל הים, טיפוס במהלכו יתברר לנו אופי יחסיהם. בתיה תפוטר מעבודתה ותרוץ נואשות בעקבות הילדה שאבדה לה ברחובות העיר. מלכה תמצא קשר וחמלה עם האישה הפיליפינית. בסופו של דבר, כולם ישיגו את מעט החסד שלהם. זהו סרט ישראלי עדין וחכם שמצטרף לחיפושים אחרי קולנוע של הנפש.

יוצא לך לצלם הרבה ברחובות תל אביב, מה שמזמין אופציות רבות לפרסום סמוי בדמות השמת מוצרים. ב"מדוזות", כמו ב"מוכרחים" בעבר, נמנעת מזה.

"עברו הימים ההם של פרסום סמוי, זה לא מעניין את החברות, זה לא דיל אטרקטיבי מבחינתם. בטלוויזיה זה סיפור אחר, שם החשיפה יותר גדולה. מכל מקום, ב'מוכרחים' זה לא היה פתוח למשא ומתן, ב'מדוזות' זה אפילו לא היה רלבנטי, אבל אולי מפיק אחר היה עושה פה נפלאות".

בארצות הברית זאת תורה שלמה, הם בטח היו חוגגים על סרט שמתרחש ברחובות הכרך.

"לידיעתך, שם זה מסובך עוד יותר, כי הם חוששים מתביעות. כשהם מצלמים בקניון, הם דואגים לקבל אישורים מכל מי שבפריים, שלא יצוץ להם מישהו עם תביעה. לנו היה חשוב מסיבותינו לצלם סצנה בסניף מקדונלד'ס, אבל לא קיבלנו מהם כלום, רק אישור".

מבחינת הפקה, קל היום לצלם סרט בלב תל אביב?

"יצא לי לצלם בניו יורק ואין מה להשוות. לעירייה שם יש מחלקת קולנוע והכול לפי קריטריונים. אם אתה צריך לסגור תחנת תחתית בשביל הצילומים, אתה צריך לקבל אישור ארבעה שבועות לפני, ואם אתה רוצה לסגור רחוב, זה שישה שבועות מראש. ואומרים לך למי לפנות, למשטרה, למכבי האש, לכל הגופים האלה יש מחלקת קולנוע וכולם מגישים לך מפרט, ואם אתה עומד בדרישות, אחד לאחד, אתה מקבל סיוע. ובסוף היום יש להם גם שירותים, לוקחים את הקייטרינג מהסט ומחלקים להומלסים. הכול דופק שם.

"חשוב להם שתבוא לצלם בעיר, כי הם מאמינים שזה מחזק את הדימוי של ניו יורק. הם יודעים שהתייר שיגיע לעיר ילך למסעדה שצילמו שם לדוגמה את 'סקס והעיר הגדולה'. זה נצרב לו בתודעה והוא יחזור לשם ויוציא כסף, כי בסופו של דבר זה קשור לכלכלה. בתל אביב יש את זה בקטן, היזון חוזר בין מציאות וקולנוע, וזה עניין של תהליך. זה משהו שעיריות בישראל צריכות לטפח. זה מרחיב ומעמיק את האימג' של העיר, ואם תרצה, זהו הפרסום הסמוי הכי טוב שעיר יכולה לחשוב עליו".

אם "מדוזות" מתרחש בתל אביב "אחרת", אז אולי כמו שמצלמים סרטים אמריקאיים בקנדה, יצלמו בתל אביב סרטים שמתרחשים בערים אחרות?

"ישראל עוד לא הגיעה למצב הזה וספק אם זה יקרה. ישראל תהיה שחקנית בזירה הבינלאומית רק כשתהיה בה תעשיית קולנוע עם תקציבים כמו בגרמניה ובצרפת, אז אולי אפשר יהיה להשקיע גם בסרטים שלא קורים כאן". "

David-s@globes.co.il

צרו איתנו קשר *5988