בטיפול

ההצלחה המקומית נטעה תקווה בלבם של היוצרים הישראלים שהנה זה קורה - הוליווד כן מחכה להם. היצירה הישראלית פרצה את גבולות הגטו, הדלתות נפתחו ומעכשיו עיניהם של המפיקים הגדולים בעולם נישאות לכיוון המזרח התיכון בחיפוש אחר היוצר הישראלי הבא.

היום, שנה אחר כך, האופוריה נעלמה. אמנם לכאורה נראה שהדרמה הישראלית בשגשוג; סדרות רבות שנכנסות תחת ההגדרה היבשה "דרמה" עולות למסך ומשיגות אחוזי רייטינג נאים. אבל כשבודקים מה קורה מאחורי הקלעים, מתחת לפני השטח, הדברים נראים פחות מבורכים.

העובדה שהפורמט של "בטיפול" (לוקיישן אחד ושחקנים שכמעט לא קמים מספת המטופלים) הוזיל הוזלה משמעותית את עלות ההפקה נושפת בעורפם של היוצרים והמפיקים. "מאז 'בטיפול' כולם מדברים על 'טריק', 'המצאה', 'פטנט'. בשלב הראשון לא מעניין אותם בכלל מה הסיפור, מי הדמויות או על מה העלילה - הם רוצים 'פטנט'. מה זה פטנט? דרמה איכותית בכלום כסף, שכולם לא מרוויחים ממנה, חוץ מהזכייניות - שיש להן במה לנפנף לרשות", מספר יוצר ישראלי ידוע. "אומרים לך: 'הסדרה צריכה להתרחש בלוקיישן אחד, ועכשיו תשבור את הראש איך לעשות מזה טלוויזיה. שני אנשים מדברים מול מצלמה זו בדיחה, לא טלוויזיה. ואם לא שני אנשים - אז חמישה, ואם לא לוקיישן אחד - אז תעביר את הדמויות מסלון לסלון. מה עם רגע של שקט? מישהו מחמם לעצמו שאריות של טייק אוויי במיקרו, לבד במטבח, למשל. אין מקום לדברים האלה. במקום דרמה איכותית אנחנו מקבלים ראשים מדברים. תאטרונטו. ברברת מול המצלמה. אולי ברברת שכתובה טוב, אבל עדיין ברברת".

אחת הסיבות שבגללן הזכייניות מקדמות בברכה פורמטים נקיים מרגעים דרמטיים עמוקים וארוכים היא שככה אפשר לדחוס ליום צילום 30 דקות שידור, דהיינו פרק, ואילו בדרמה קלאסית נהוג לצלם לא יותר משש-שבע דקות ביום צילום. התוצאה? השחקנים לא מרוכזים, הבמאי מטושטש והתסריטאים מתוסכלים.

"הפתרון שהגופים המשדרים מצאו כדי להתחמק מההגדרה של נאותות הפקה ולהוזיל עלויות הוא טשטוש ההגדרות", מסביר יורם מנדל, היוצר (עם אודי סגל) של הסדרה "מסכים" - התשובה של יס ל"בטיפול" של הוט. "הם החליטו שכל מה שיש בו שחקנים והוא מתוסרט - זה דרמה. זאת עבודה בעיניים. לוקחים אותנו אחורה חזרה לשנות השישים, כשכל מה שהוצג במוזיאון נחשב אמנות. אנשים עמדו על במה וחרבנו לתוך דלי, ואמרו שזו אמנות. איך שלא הופכים את זה - זה אנשים מחרבנים לתוך דלי - אין פה שום אמנות. כשההגדרות נמחקות הולכים אחורה".

- אתה חושב שהיצירה של הדרמה הישראלית בתהליך רגרסיה?

"רגרסיה זה תהליך הידרדרות שקורה בלי ששמים לב. הכעס שלי הוא שהטשטוש הזה נעשה במודע, זה לא יושב על בורות או טמטום. אריסטו אמר לפני 2,500 שנה שאם עושים מחקר מדעי ומפרסמים אותו בחרוזים זה לא הופך אותו לשירה. אי אפשר לקחת טלנובלה, להציג אותה בעטיפה של דרמה ולטעון שזה סוגה עילית. אם אריסטו הבין את זה כבר אז, קשה לי להאמין שהזכייניות לא מבינות את זה היום. הקושי שיש בכל נושא הדרמה בישראל הוא שבעצם גופי השידור אף פעם לא באמת רצו לעשות דרמה, אלא נאלצו. אם זה היה תלוי רק בהם, הם היו קונים תוכניות ומפיקים רק תוכניות בידור ושעשועונים".

- יכול להיות שבדיעבד "בטיפול" עשתה יותר נזק לתעשייה מטוב?

"מהפן היצירתי, 'בטיפול' היא אחת הברכות הכי גדולות שבאו על תעשיית הטלוויזיה הישראלית. הסדרה הזאת הוכיחה שאין קשר בין תקציב לאיכות. התירוץ שעושים זבל כי אין כסף כבר לא רלוונטי. היו פה מספיק תוכניות מביכות שלא היו עולות לשידור בשום מקום אחר בעולם. אבל מזה להשליך ולהגיד שלא צריך כסף בשביל לעשות משהו טוב - זו טעות. יש תרבויות שהצליחו לעשות מטעמים מאורז. רק בישראל יכולים להסיק מזה שעכשיו אפשר לאכול רק אורז כי הוא זול וטעים. זה לא בריא לאכול רק אורז. הזכייניות לא יכולות להמשיך ככה וגם המפיקים והיוצרים".

- הפיתוח של "מסכים" התחיל מתוך הידיעה שצריך לספק פורמט זול? לוקיישן אחד, יכולת לצלם הרבה דקות שידור ביום צילום, קצב מהיר וכיו"ב.

"כן. ידענו מה אילוצי השוק וחיפשנו משהו שיתאים. הגענו לפורמט מתוך ידיעה שאנחנו צריכים להמציא משהו שקודם כול יהיה זול ורווחי. אני בהחלט חושב שיש מקום לפיתוחים דרמטיים מעניינים. צריך להיות יצירתיים ולחשוב על פטנטים. 'בטיפול' ו'מסכים' הם פתרונות קריאייטיביים טובים. גם בתאטרון יש שימוש ב'פטנטים', אבל הם לא יכולים להיות תחליף לדרמה.

"המרדף אחרי פורמטים זולים ורווחיים גרם למצב שהמפיקים לא יכולים להרשות לעצמם להוציא כסף על שלב הפיתוח, שזה השלב הכי קריטי ביצירה של דרמה. אין כאן תהליך פיתוח בריא שמאפשר ליוצר להוציא את המקסימום. זה רק הולך ומחמיר כשמגיעים לשלב הצילומים, משום שמאלצים את המפיקים לעבוד בלי שיקול דעת. לדוגמה, ללהק לא את השחקנים הטובים והראויים דווקא, אלא שחקנים שמשרתים את התקציב ואת הרווחיות. מי שמתוגמל בתעשייה הם לא האנשים המוכשרים דווקא. כל מפיק שעוד לא הוכיח את עצמו יכול להידחף למערכת רק כי הוא זול. הנזק שנגרם הוא עצום. אני לא רוצה לחיות בעולם שהדרמה נעשית על ידי מתאבדים. רק בארץ אם אתה עושה סדרה טובה בעונה הבאה יבקשו ממך לעשות את אותו הדבר אבל בתקציב שנמוך בעשרה אחוזים מהעונה הראשנה".

- אתה צופה סוף דרמטי?

"לצערי, אי אפשר להאשים אף אחד בתעשייה בשקר, כי באמת כולם צודקים וזה מה שעצוב.

לא תהיה השקעה בדרמה עילית כי אין כסף. אסור היה להגיע למצב הזה, והמדינה תצטרך למצוא את הכסף. לא סביר לצפות מהזכיינים שהם מרצונם החופשי יוציאו יותר כסף כשהם יכולים להוציא פחות. לגיטימי שהם לא רוצים לעשות את ההפרדה בין דרמה לדרמה עילית. השאלה היא מי האידיוט שכתב את המכרז הזה ואילץ אותם לשקר מלכתחילה? צריך להילחם בחטא החלמאות והטיפשות במדינה".

- המחוקק קבע את החוק, כמו בכל מדינה דמוקרטית.

"הפתרון צריך לבוא מהמחוקק - להגדיר מינימום שעות מסך לעשיית דרמה עילית. ההגדרה הברורה מה זו דרמה עילית צריכה לבוא מהיוצרים. לא נכון שפוליטיקאים, אנשי שיווק או עורכי דין ינסחו אותה, כי הם לא מבינים בטלוויזיה. היוצרים שמתעסקים בדרמה הם היחידים שמתאימים למשימה".

- מה עם הגדלת התקציב באמצעות קרנות ותוכן שיווקי?

"בארץ לא מעזים להסתכל על התמונה הרחבה, שכוללת חברה חופשית ודמוקרטיה. אני לא רואה שום הבדל בין 'גאידמק קונה את דרכו לראשות הממשלה' ובין קרנות או מפרסמים שקונים את נשמתנו. נשמת הדמוקרטיה".

יוסי מדמוני בלי פטנטים

"מה שקורה עכשיו בתחום הדרמה נראה כמו ישראל בשנות החמישים - כשבנו כאן מהר-מהר עשרות יישובים מגעילים. אין פה גבולות ואין תרבות. הגענו למצב עגום שהתסריטאי משרת את המוצר ולא מייצר אותו ממקום אותנטי. היוצר לא עומד במרכז היצירה, הוא בורג קטן בפס ייצור. הוא קבלן ביצוע", מוחה התסריטאי המוערך יוסי מדמוני ("מלנומה אהובתי", "בת ים-ניו יורק", "המנגליסטים").

"היום היוצר לא יכול להתחיל לעבוד בלי שהוא מצא 'פטנט' או קומבינה עסקית. כבר בשלב הכי יצירתי אני צריך לסרס את עצמי. וגם אחרי שמשיגים את הכסף - הוא אף פעם לא מספיק. אנחנו עבדים נרצעים לתקציבים חיצוניים. היוצרים לא יכולים להרשות לעצמם לוותר על הכסף מגופים מסחריים ופוליטיים, ואחרי זה אנחנו רואים על המסך דרמות בחסדי התנועה הקיבוצית, למשל.

"נכון שמאחר שהשוק התמקצע והתייעל אפשר לייצר ולצלם היום יותר דקות שידור ביום צילום מבעבר, אבל השוק לא התמקצע פי שישה. זה לא הגיוני. תסריטאי שכותב הרבה פרקים לא יכול לייצר משהו טוב. אי אפשר לברוח מזה. אין לו טווח תמרון, והוא לא יכול לממש את החזון שלו או איכויות יוצאות דופן. אותו דבר עם שחקן שצריך לשנן טקסטים של פרק שלם ליום צילום. יש כאן כל כך הרבה כישרון מבוזבז. אני מרגיש שאני ממצה פחות מעשרה אחוזים מהפוטנציאל שלי. יש כאן הזניה של התעשייה שמתחילה ברגולציה. אם 'אסתי המכוערת' מוכר כדרמה, אז הכול יכול להיות".

- אתה לא מסכים שבשנים האחרונות יש שגשוג בתחום הדרמה, לפחות בפן היצירתי?

"יש כאן שגשוג של פס ייצור, לא של יוצרים. אי אפשר להתפתח אלא בהתמחות בפס ייצור. מצד אחד, היוצרים חייבים להתפרנס; מצד אחר, הרגלי העבודה וסטנדרטים של פס ייצור מחלחלים ליוצרים טובים. אין מקום לבוטיק. הבוטיק נכחד. היוצרים מראש צריכים לחרב את היצירה של עצמם. אם אבי (ניר) מבסוט - גם אני מבסוט. אבל שאף אחד לא ישלה את עצמו - אין פה אקט יצירה. גם ספרים משווקים כאן כמוצר צריכה. אין הפרדה בין מוצר לתרבות".

לדבריו של מדמוני, אלה חלק מהסיבות שהביאו אותו להתמקד בעריכה בשנים האחרונות. "לא בא לי להתעסק במקומות מגעילים, במלחמות וויתורים", הוא אומר. "פתרון אחר של יוצרים הוא לעזוב את הטלוויזיה ולעשות רק קולנוע. השוק עדיין צעיר בשביל להבין שלדרמה יש ערך מוסף מאוד גבוה ורווחי. גם עוד עשר שנים 'מרחק נגיעה' יהיה רלוונטי".

- ו"מסודרים"?

"לדעתי, לא. מפיק עם ביצים לא היה מכניס כל כך הרבה תוכן שיווקי ב'מסודרים'. אין כאן מסורת ניהול לאורך זמן. לפני עשר שנים 'מרחק נגיעה' היתה נחשבת לעוד דרמה. היום היא בולטת מאוד על רקע המחסור בדרמות טובות. ושוב, 'מרחק נגיעה' לא היתה יוצאת לפועל אם לא היה איזה מיליארדר אמריקאי יהודי שתורם לקרן אבי-חי. אנחנו מובילים את אירופה וארצות הברית בפן המסחרי, אבל עדיין אין לנו מספיק ניסיון בשביל להבין שאנחנו עושים טעות.

"חזות הכול היא המאזן של הרבעון הקרוב. הטלוויזיה תקועה מכיוון שמנהלי התוכניות לא רוצים לקחת סיכונים. הם פועלים מתוך פחד מביקורת וכישלון. הם חייבים להבין שלא הכול נמדד בכסף. שחייבים לשמור ערוץ - צר וקטן, אבל קיים - של טלוויזיה איכותית. לשמור על קהל. צריך שיהיה מוצר אחד שהוא לא רווחי, בשביל להפגין מעט בושה".

- אי אפשר לשכוח שבשביל הזכיינים מדובר בעסק עם מטרות רווח לכל דבר.

"בעלי המניות בוכים שהעסק לא רווחי. בשביל ורטהיימר, סבן, מילצ'ן ואנג'ל מדובר בעסק יותר קטן מחנות מכולת קטנה. אם לי היתה מכולת לא רווחית, הייתי סוגר אותה. עובדה שהם לא מוותרים ומתמודדים כל פעם מחדש. לא משתלם לכם? תעזבו. יבוא מישהו אחר שכן משתלם לו".

- "בטיפול" הוכיחה שאפשר לעשות דרמה איכותית בתקציב נמוך יחסית.

"אני רוצה לנפץ, אחת ולתמיד, את המיתוס הזה ש'בטיפול' היא סדרה שנעשתה בתקציב נמוך. נכון שיום צילום לא עלה הרבה (על פי הערכות, כ-60 אלף דולר לפרק - ד"י) ושצולמו 30 דקות ביום בגלל האופי של הפורמט. אבל שוכחים שזו סדרה שנעשתה על ידי הכותבים הכי טובים והשחקנים הכי טובים. על כל יום צילום בטח נעשו חמישה ימי חזרות. אלה דברים שעולים המון כסף. השוק נהנה להיתפס לכל מיני אופנות שלכאורה מוכיחות משהו. דווקא במודל של 'בטיפול' צריך להשקיע כסף ברמה הכי גבוהה בשביל לנצח את הסטטיות. 'בטיפול' הביאה למגפה של סדרות קונספט, בצורה מוגזמת ומוקצנת".

- מה רע בסדרות קונספט?

"סדרות קונספט זה ז'אנר נהדר, אבל הוא לא חייב להיות זול להפקה. 'אבודים', למשל, זו סדרת קונספט. רק בארץ דורשים גם קונספט, גם זול וגם איכותי. קונספט טוב צריך לבוא מהיוצר. לא שיגידו לו: 'תביא קונספט'. זה יוצא עקום.

"הרייטינג הוא המלך - גם בעיני הזכייניות וגם בעיני הקרנות. עוד לפני שהסרט האחרון של אבי נשר 'סודות' נכתב, הקרנות נאבקו ביניהן מי תשים כסף על הסרט. אבי נשר הוא באמת יוצר מצוין, אבל זה מוכיח שגם בעיני הקרנות שיקולי היצירה כבר לא רלוונטיים.

"המסך הוא שיקוף של החברה והחברה היא שיקוף של המסך. תרבות החאפלפ וערכי האינסטנט הם נר לרגלי כולם. כל המדינה עובדת על הניסיון להוזיל ולהרוויח. אין שום בלאנס לזבל'ה. מתי יבינו שכשמשהו טוב יקרה על המסך מבחינה ערכית, יהיה לזה שיקוף על המסך?"

חגי לוי עונה כששואלים את חגי לוי, האבא של הדרמה "בטיפול", אם בתחילת העבודה על הסדרה היה לו מושג שהיא תהפוך לאבן דרך בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית, הוא עונה בקצרה: "לא". לפני שלוי הציע את הפורמט לרשת הכבלים הוט הוא הציע אותה לכל הזכייניות האחרות בארץ וכולן - כל אחת וסיבתה היא - השיבו בשלילה. "היה להן קשה להמר על הפורמט הזה. זה היה משהו מאוד אחר ממה שהיו רגילים לראות כאן", הוא מספר.

- הפורמט נולד מתוך הרעיון והתסריט או שלהפך - חשבת קודם על הפורמט ואת הרעיון יצקת לתוכו?

"הפורמט נולד מהרעיון. למדתי פסיכולוגיה ותמיד עניין אותי להתעסק בזה. ידעתי שאני הכי אוהב לביים סצנות של שני אנשים ורציתי לעשות משהו אחר, חדש, שעוד לא ראו".

- מה לדעתך ההשלכות של ההצלחה של "בטיפול" על תחום הדרמה? פתאום כולם רוצים איכות בזול.

"קודם כול, 'בטיפול' לא כל כך זולה כמו שחושבים. היא זולה באופן יחסי לדרמה עילית, אבל יש השקעה עצומה, בלי שום פרופורציה לשוק, בכותבים ובתסריט. יש השקעה גדולה מאוד בפיתוח של עלילה מורכבת. הסדרה לא נולדה מתוך הרצון לחסוך, אלא ממקום אמיתי ואישי. רק ככה סדרה יכולה להצליח. פורמטים, כשהם מגיעים ממקום של אילוץ הפקתי או ניסיון לחקות, לידתם בחטא. חשוב לזכור שההצלחה היחסית של 'בטיפול' נבעה מהעובדה שעשינו משהו אחר. שחזורים, מן הסתם, לא יזכו לאותה הצלחה.

"כמו שהמצב נראה כרגע, יש סכנה לתחום הדרמה. חייבת להיות רבגוניות על המסך: גם טלנובלות, גם דרמה עילית וגם פורמטים חדשניים. השיקולים לא יכולים להתבסס רק על תקציב זול".

לדבריו של לוי, גם המיתוס שהפורמט של הסדרה מאפשר לצלם בקלות פרק שלם במהלך יום צילום אחד שגוי. "זה כמעט בלתי אפשרי. ממש על הגבול. אם התקציב היה מאפשר הייתי שמח לצלם פרק בשני ימי צילום - כמו שעושים ב-HBO. היום הנוסף הזה הופך את הצילומים מלא אפשריים לכמעט אפשריים".

חיים שריר על הקצה

"עבודה מתוך מגבלות עשויה להוביל לפתרונות יצירתיים. 'בטיפול' הוא פיתרון מבריק - הפקתית ודרמתית - שהצליח לשנות את הקונבנציה. אפשר להחזיק סצנות ארוכות אם יש להן הצדקה תוכנית", מודה יו"ר איגוד המפיקים חיים שריר ("מלנומה אהובתי", "לא הבטחתי לך"), אבל ממהר להסתייג. "הבעיה היא ש'בטיפול' יצרה אשליה שאפשר לעשות הרבה כאלה. פטנט, בהגדרה שלו, זה משהו חדשני, משהו שעוד לא עשו קודם. בפעם הראשונה זה מבריק; בפעם השנייה זה כבר חוזר על עצמו, כדרכו של כל חיקוי. השאיפה ליצור ולהגיע לצופה ממקומות חדישים - לא חדשניים ומתחכמים - לא עוסקת בחיקוי ושחזור.

"לא השתחררו מהאשליה שאפשר לעשות דברים טובים במעט כסף. נהיה טירוף בשוק, כולם נכנסים לאמוק בשביל לייצר דבר סביר. מנסים למצוא כל מיני פתרונות ביניים שכוללים מעט לוקיישנים ומעט שחקנים. זה כמו שיחליטו שאם נגן אחד מסוגל לנגן בכמה כלים ביחד, אז לא צריך יותר תזמורות. מקסימום חמישייה קאמרית. ואם כבר תהיה תזמורת גדולה - ייתנו לה לנגן רק 'יונתן הקטן'.

"מתקבל הרושם שתחום הדרמה בשגשוג כי עושים הרבה דברים שנכנסים תחת הקטגוריה 'דרמה', אבל בפועל זה נעשה נורא קשה. אין מקום לתיקונים, לצילומי השלמה, הכול עובד על הקצה. זה בא על חשבון האיכות של המוצר הסופי והרווחיות ממנו. כל הזמן צריך לעשות ויתורים ופשרות.

"יש פער גדול בתעשייה שקשה לגשר עליו. מצד אחד, היומרנות והרצון לעשות טלוויזיה איכותית. היוצרים נהיים יותר ויותר מקצועיים ובררנים בז'אנר שהם שואפים לעשות. תשדירי הפרסום וסדרות הרכש מארצות הברית יצרו רפרנס עם רף גבוה מאוד ליצירות מקור בארץ. הזכיינים, כדי לזכות במכרז לערוץ 2, לקחו על עצמם התחייבויות גדולות בז'אנר העליון והיוצרים הגדילו ציפיות והתכוננו לעליית מדרגה. עכשיו הזכיינים טוענים שהמציאות הכלכלית בארץ השתנתה והיא לא מאפשרת לעמוד בהתחייבות. המצב הזה יצר מוטציות, כמו ה'סופר סואופ' - שזו בעצם הכלאה בין דרמה לטלנובלה - שמופקת בצורה שטחית ומשודרת פעם בשבוע; ואת 'בטיפול' - הפקות דרמה שיש בהן 'פטנט' שמוזיל הוזלה משמעותית את ההפקה. הבשורה הזו מגיעה לבתי הספר לקולנוע. זה מה שהם לומדים, שבשביל לשרוד הם צריכים להתאים את עצמם לדרישות השוק".

- מה עם האופציה לעשות דרמה איכותית שנעזרת במימון של קרנות או תוכן שיווקי?

"המפרסמים בארץ וולגריים ולא מבינים בכלל מה זה תוכן שיווקי. לשימוש בכספי קרנות יש מחיר גבוה של התערבות בוטה בתוכן. אם הרגולציה לא תעמוד בפרץ הזה, הדרמה המקורית והיצירה הטהורה ייעלמו. יישארו רק דברים עם אינטרסים כלכליים - פרסומות ארוכות".

עמית ליאור נוגע

אחת החוויות המתקנות שעברה לאחרונה תעשיית הדרמה הישראלית היא ההצלחה של הסדרה "מרחק נגיעה" של רוני ניניו, צפריר קוחנובסקי ורונית וייס-ברקוביץ', ששודרה במהלך חודשי החורף האחרון בשידורי רשת, והגיעה לשיאי רייטינג של יותר מ-30 אחוז. הסדרה הופקה בתקציב של כ-120 אלף דולר לפרק - כראוי לדרמה עילית, אלא שהיא נתמכה על ידי קרן אבי-חי - צו פיוס. חוסר ההתיימרות להתפדר באבק כוכבים הביא משב רוח מרענן. ההפקה של "מרחק נגיעה" מייצגת את כל מה שהוא אנטי ערוץ 2 הקלאסי: היא מתעסקת במגזרים שבדרך כלל אין להם נוכחות בלוח השידורים של ערוצי הברודקאסט - בטח לא בשעות הפריים טיים - התסריט שלה כתוב בצורה בלתי מתחכמת בעליל ואין בה ידוענים במקום שחקנים.

"השירות הכי טוב שיכול להיעשות לדרמה הוא הנגישות של הקהל. הרייטינג של 'מרחק נגיעה' הוכיח שהציבור הישראלי צמא לדרמה ישראלית ורוצה לראות את עצמו על המסך", קובע עמית ליאור, מתסריטאי הסדרה ומנהל תחום הדרמה בערוץ 10. "זו סדרה שלא מתעסקת בביצה התל אביבית שבין שינקין לחומוס האופנתי. היא מדברת על הציבור הרחב ונוגעת בו, ולא ממקום של שאיפה להיות כמו, אלא בגובה העיניים, ממקום של הזדהות.

"'מרחק נגיעה' לא נעשתה בכלל משיקולי רייטינג. זו דרמה שנעשתה לצורכי מכרז בלבד - פריפריה, מגזרים זנוחים. אלה שיקולים שמנוגדים וזרים לגמרי לזכייניות. כשעול הרייטינג והרווחיות לא יושב על היוצר כמו דבשת, יוצאים דברים טובים. רשת נתנו יד חופשית ליוצרים והיא נעשתה מהבטן, מהלב - זה סוד הקסם שלה".

שיאי הרייטינג של "מרחק נגיעה" הם לא דבר מובן מאליו. סדרת דרמה בדרך כלל לא מצליחה לעבור את גבול ה-20 אחוז רייטינג. בעקבות ההצלחה של הסדרה מיהרה מחלקת המחקר של הזכיינית המתחרה, קשת, לבדוק כיצד ייתכן שדבר כזה קרה. הנתונים לימדו שהסדרה הצליחה להביא למסך גם את בני הנוער - פלח שעד עכשיו לא נכלל בקהל היעד של סדרות בז'אנר עליון.

פתאום כל הפילוסופיה נפגעה. מתברר שיש דרכים אחרות לעשות טלוויזיה, והן אפילו רווחיות. על פי הערכות, רשת, בפרק האחרון של הסדרה, הרוויחה יותר מ-350 אלף דולר מפרסומות. ייתכן שהגיע הזמן להשתחרר מסכמות מקובעות ולהפסיק לנבא הצלחה של סדרות על סמך נוסחאות יבשות של תוצאות מחקרים?

"גוף שכל הזמן מתעסק ברייטינג ומחלקת המחקר שלו היא זו שמכתיבה את רפרטואר היצירות הורג את הדרמה ואת הסאטירה. הוא לא יכול להרשות לעצמו לעצבן אף אחד", אומר ליאור, ומוסיף שלדעתו ההצלחה של "במרחק נגיעה" טמונה גם בעובדה שהיא שודרה בתקופת פוסט מלחמת לבנון השנייה. "סביר להניח שלפני שנתיים היו קוטלים את הסדרה. גם הצופים וגם המבקרים. אחרי המלחמה האיום הקיומי שלנו גרם לאנשים לחפש חיבור למשהו. לפני המלחמה היתה הרגשה שההדוניזם הוא מורה הדרך: תשתה, תזדיין, תסניף, תבגוד, תתגרש. המלחמה ניערה את האנשים. המלחמה הדבילית הזאת וההבנה שאפילו הצבא שלנו קקמייקה ערערו לאנשים את הביטחון. סקס סמים ורוקנרול כבר לא מספיקים - מחפשים דברים עם עומק, דברים שנוגעים. זו התקווה שלי, שבסוף מי שיכתיב את הרפרטואר הם הצופים".

- אתה מרגיש ש"מרחק נגיעה" היא חוויה מתקנת למבול ה"פטנטים" שנחת עלינו לאחרונה בעקבות ההצלחה של "בטיפול"?

"'בטיפול' זה אותו דבר כמו סינדרום הרולר בליידס".

- תסביר.

"אחרי שהראשון הופיע עם זה בארץ כולם רצו לקנות. ומה יצא מזה? 90 אחוז נקעו רגל או נפצעו ויותר לא נגעו בזה. סתם מעלה אבק בארון. טבילת האש של 'בטיפול' לא היתה בברודקאסט, ובגלל זה לא רלוונטי להשליך מההצלחה במיתוג שהסדרה עשתה להוט להצלחה שלה בערוצים המסחריים".

- גם ערוץ 10 עובד עכשיו על סדרת "פטנט". "המקום", שצפויה לעלות לאוויר בשנה הבאה, מתרחשת כולה בתוך מסעדה.

"נכון. גם אנחנו מנסים למצוא את הדרך לעשות הפקות איכותיות בתקציבים נמוכים.

רשת וקשת הם גופים שהרוויחו במהלך כל השנים. אי אפשר לצפות מערוץ 10, שהוא גוף כלכלי בעיקרון, לעשות דרמות בתקציבים של 150 אלף דולר לפרק כשהרווח מפרסום הוא שלילי".

- כרגע הצבתם לכם עוגן של 45 אלף דולר לפרק בז'אנר הדרמה. זה נמוך מאוד.

"זה לא עוגן, זו נקודת התחלה. לצורך העניין, ערוץ 10 מתפקד כרגע כמו תאטרון: תקציבים נמוכים, בימוי מוגבל ודגש חזק על תסריט. אין ברירה אחרת. הערוץ בבעלות של אנשי עסקים, לא מתאבדים שיעים. זה כמו שתיכנסי לפלאפלייה ואחרי זה למסעדה, ותצפי שרמות המחירים יהיו זהות. בשנה שעברה הערוץ בכלל לא יצר דרמות. השנה אנחנו עובדים על ארבע הפקות בו זמנית".

עוד בעיה שמעלה ליאור היא המחסור בכוח אנושי. "גם כשיש כותבים טובים, חסר עורכי תוכן מקצועיים. כמעט אי אפשר לפתח כישרונות חדשים, כי אין אנשי מקצוע שיפקחו עליהם".

דנה עדן חולמת

"התחלתי להפיק דרמות לפני 11 שנים", משחזרת המפיקה דנה עדן, שעובדת בימים אלה על שלוש הפקות דרמה: "13 יום" - קומדיה רומנטית לערוץ 10; "הלשכה" - דרמה פוליטית לקשת; ומיני סדרה שמבוססת על המחזמר "מרי לו" להוט. "את 'חלומות נעורים' הפקתי בתקציב של 155 אלף דולר לפרק. עד היום הסדרה הזו משודרת בשידורים חוזרים בארץ והצלחתי למכור אותה להרבה שווקים זרים, כמו סלובניה, הונגריה, צרפת, אירלנד וטוגו באפריקה. היום אני לא מאמינה שמישהו היה משקיע בדרמת נעורים יותר מ-20 אלף דולר לפרק. כי אין כסף. פשוט אין כסף".

- אז מה עושים?

"יש נוסחה שצריך לפצח אותה - לעשות דברים מעניינים, אחרים ובמעט כסף. לשבת ולהתלונן זה לא יעזור. יש תנאי שוק ואי אפשר להילחם בהם. הזכייניות הן הלקוחות שלנו ואסור לשכוח את זה. התפקיד שלנו, כמפיקים, הוא קודם כול להבין מה הלקוחות שלנו צריכים".

- להיכנע ללחץ לייצר בעיקר פורמטים זולים?

"זה לא יחזיק מעמד לאורך זמן. אי אפשר לשכוח שברגע שבטלוויזיה לא יהיו דרמות איכותיות יפסיק להיות לה צידוק. הקהל יעבור אוטומטית לאינטרנט. המלחמה של הזכייניות לא צריכה להיות אחת מול השנייה, אלא מול האינטרנט. בלי דרמות לטלוויזיה כבר לא יהיה בידול. תוכן בידורי, קליל וזול יותר ויותר אנשים רואים באינטרנט. היתרון היחידי של הטלוויזיה הוא היכולת לספק תכנים איכותיים ורציניים, שהופכים לשיחת היום ויוצרים מדורת שבט. בשביל ליצור התרחשות דרמטית אמינה צריך תקציב. כל הדרמות מצולמות היום בלוקיישן אחד כי התקציב לא מאפשר. אבל לחשוב שחוסר התרחשות דרמטית לא פוגם בתסריט זו טעות. הלוואי שהזכייניות יבינו שכדאי להן לעשות דרמות ולא שיכריחו אותן. אני אפילו לא מבקשת שיהיה שגשוג כלכלי בתחום הדרמה. רוצה יציבות".

- יש שיגידו שאפשר בכלל לוותר על החוליה הזאת שנקראת מפיק, שבתנאי השוק היום בעיקר מתעסקת בתיווך בין היוצרים לקרנות או לגופים.

"נוטים לזלזל ב'מתווכים'. אבל במצב היום, דווקא בהפקות דרמה, החשיבות של המפיקים גדולה מאוד. הם אלה שמוצאים את הפתרון הקריאייטיבי בין התסריט לתקציב".

אחד הפתרונות הקריאייטיביים שעדן ניסתה למצוא להפקה של הסדרה "הלשכה", שמתעסקת במגזר הדתי, הוא לפנות לקרן אבי-חי - צו פיוס. אבל מאחר ש"הלשכה" מתמקדת בצדדים הפחות מוארים של המגזר הדתי נדחתה בקשתה. "למה אין כאן קרנות נטולות אג'נדה ואינטרסים חברתיים שתומכות בדרמה?" היא שואלת. "אם המדינה מאמינה שמדובר בערכי תרבות חשובים, שתתמוך בדרמה. הקרנות הצליחו להעמיד את הקולנוע הישראלי על הרגליים. יש את קרן מקור, למשל, שיש לה מנדט להשקיע בדרמות מקור. אבל רק בהפקות של דרמה בודדת של 50 דקות. כבר כמה שנים שאף אחד לא עושה כאן דרמות בודדות, כי אין לזה צידוק קיומי מסחרי. לסדרה עם פחות מ-13 פרקים אין צידוק מסחרי, אז למה לא דואגים לשנות את ההגדרות והחוקים?"

גל זייד לא מסתכן

לפני שבועיים הוליד איחוד תקדימי בין איגודי היוצרים בג"ץ נגד זכייניות הטלוויזיה קשת, רשת וערוץ 10. האיגודים פנו לבג"ץ כדי שיורה לרשות השנייה לנקוט צעדים לאכיפת מחויבויות הזכיינים בתחום היצירה הישראלית. מנתוני העותרים עולה שרשת השקיעה כ-6.7 מיליון שקל, במקום 18.178 מיליון שקל שהיתה אמורה להשקיע, ביצירה המקומית; קשת השקיעה כתשעה מליון שקל, במקום 26.24 מיליון שקל; ולערוץ 10 גם חסרים כמה מיליוני שקל ביצירות מקור, אף שההתחייבות המינימלית לפי חוק הרשות השנייה עומדת על כ-25 מיליון שקל.

גל זייד, מנהל מחלקת הדרמה בזכיינית קשת, מודה שמצבה של הדרמה הישראלית לא מזהיר. "הדרמה הישראלית צריכה יותר כסף. בעיקר כסף לפיתוח. שהתסריטאי יוכל לכתוב עוד דראפט ולהוציא את המיטב. לשם אנחנו מנסים לחתור".

- מה מעכב אתכם?

"גוף מסחרי לא יכול להרשות לעצמו להמר ולייצר כישלונות. זה גורם לטראומה משתקת בארגון. התהליכים חייבים להיעשות בהדרגה ובפיקוח. הבעיה היא שדרמה היא דבר לא רווחי - כעיקרון. מתחת ל-90 אלף דולר דרמה לא יכולה לצאת לדרך. אנחנו מנסים לפצח את הנוסחה איך עושים את זה הכי טוב. אחד המודלים שמקובלים היום הוא השקעה גדולה יותר בתסריט ובמשחק מאשר בבימוי. מנסים להמציא את הגלגל מחדש מפאת האילוצים.

"טלוויזיה צריכה להיות כמו סופרמרקט - שיהיה אפשר למצוא בה הכול. כרגע המוצרים לא מספיק טובים כי משקיעים יותר מדי בניסיון לחסוך. מה שחוסכים על הנייר אחר כך עולה הרבה כסף. חסרים אנשים שיכולים לראות על הנייר. בגלל זה מגיעים להפקות לא מוכנים ויש לזה מחיר בלתי נסבל".

- אתה פסימי בנוגע למצבה של הדרמה הישראלית?

"אני מאוד אופטימי. הרבולוציה המטורפת שקרתה כאן בתחום הטלנובלות הישראליות בחמש שנים האחרונות חייבת לקרות גם לדרמה. הכול תוצאה של ניסיון ועשייה. היום אני אבקש הרבה מאוד כסף בשביל לייעץ להפקה של טלנובלה, ואני גם אקבל את הכסף, כי הגופים המסחריים הבינו שבשביל להצליח הם צריכים את היוצרים. לאט-לאט גם המחירים של יוצרי הדרמה יעלו.

"גופי השידור מתחילים להפנים שכדאי להשקיע בכותבים וביצירה איכותית. הדברים נתקעים כי יש פרדוקס: הדרישה לייצר כמות מטורפת של שעות בז'אנר עליון לא מאפשרת להשקיע את הזמן שנחוץ ליצירה בז'אנר הזה. אני מאמין שבתוך שנתיים יצליח השוק למצוא את הבלאנס הנכון והדברים יתחילו לעבוד כמו שצריך. זה לא נראה לי בשמים".

- כשחושבים על רשת חושבים על "מרחק נגיעה" ו"הכול דבש". כשחושבים על קשת חושבים על "כוכב נולד". רשת הצליחה למצב את עצמה באמצעות הדרמה.

"אני די חדש במערכת, אז קשה לי להגיד מה הסיבות שהובילו למצב. לדעתי, לא מדובר בכישרון מערכתי, כי קשת משקיעים סכומים יותר גבוהים בדרמה מרשת, אלא ככישרון אמנותי ספציפי של שבי גביזון. כנראה קשת התפרשה על יותר מדי פרויקטים בו זמנית".

- מה דעתך על תגובת השרשרת שבאה בעקבות ההצלחה של "בטיפול"?

"בארץ יש לנו נטייה לראות מישהו שמצליח ולרצות אותו הדבר. 'בטיפול' לא היתה עובדת בפריים טיים של ערוץ ברודקאסט. נקודה".

- אתה מבקש מהיוצרים שמגיעים אליך למצוא "פטנטים"?

"אף פעם לא ביקשתי פטנט. פטנט זה משהו שצריך לבוא מהיוצר, לא מתכתיב".

מולי שגב חוסך

מולי שגב, עד לאחרונה מנהל התוכניות של הזכיינית קשת והיום יוצר ומפיק של הזכיינית, בכלל לא מבין על מה המהומה: "שוק הדרמה הישראלית נמצא בשגשוג מדהים. עובדה. תסתכלי על המספרים".

בפנייה אל הזכייניות בניסיון להסתכל על המספרים המדויקים של ההשקעה בדרמה במהלך השנתיים האחרונות, גם רשת וגם קשת סירבו להגיב. מקשת נמסר: "קשת עמדה בשנים שציינת בכל מחויבויות ההשקעה הכספית בהפקות ובתוכן מקורי, וכן בהיקף ההשקעה הנדרשת בז'אנר העליון".

מולי שגב: "בעקבות המכרז אנחנו רואים שגשוג מטורף של דרמה. דרמה, בארץ ובעולם, בשידור הראשון לא רווחית. נכון שלדרמה יש הרבה יתרונות: היא יוצרת מחויבות ונאמנות של הצופה, יש לה אורך מדף ארוך, אפשר למכור אותה לשווקים בחו"ל והיא אחד מכלי המיתוג החזקים שיש. ולמרות הכול, אי אפשר להרוויח ממנה בטווח הקצר".

- ובטווח הארוך?

"לנצח הערוץ יעדיף לעשות בפחות כסף. תמיד מחפשים את הדרך שמשלבת בין המסחרי לציבורי, ואי אפשר לבוא בטענות על הרצון למצוא פטנט. לחפש פתרון שהוא גם כלכלי זה רע? חייבים לפתח דור של יוצרים מיומנים".

- אני דיברתי עם דור של יוצרים מתוסכלים.

"תמיד יהיה מישהו מתוסכל. לשוק יש חוקים משלו, ומי שבאמת מוכשר ויצירתי ימצא את הדרך. לא תמיד השקעה היא ערובה להצלחה".

מוש דנון פושט יד

בשביל מפיקים ותיקים ומוערכים כמו מוש דנון ("פלורנטין", "האקס המיתולוגי", "בטיפול 2"), המצב של לעשות דרמה בשביל הכבוד מעט בעייתי. "אני יודע לעשות רק דרמה. דרמה בשבילי היא גם פרנסה וגם כבוד", הוא מסביר. "בשביל לשרוד אני צריך לקחת פי ארבעה פרויקטים לעומת משרדים שמתעסקים גם בבידור. ספסל ברחוב הוא מקום שאני יכול להגיע אליו בקלות.

אין אוויר. יש לי בסך הכול ארבעה לקוחות: רשת, קשת, יס והוט".

- מה עם ערוץ 10?

"הוא לא רלוונטי. אי אפשר לעבוד מול ערוץ שלא מעריך דרמות, עבודה קשה, השקעה ומאמץ. הם מפריעים לנו. כיוצרים ומפיקים נלחמנו בשביל ערוץ 10 כי חשבנו שזה יהיה נכון לתחרות. גדלה מעין מפלצת נוראית שעושה המון עוול לשוק".

- מה הפתרון לשוק הדרמות?

"אני רוצה שנתיים בלי רגולציה. כרגע הזכייניות מסתכלות על הדרמה כחובה, כנטל כלכלי. כשמשהו הוא הכרח אי אפשר להתייחס אליו בצורה חיובית. אולי אם הדרמה תבוא להם מהלב הם יצליחו להבין ששווה להשקיעה בה. כבר ניסינו הכול. מה יש לנו להפסיד?"