התמחרות בעירבון מוגבל

מדי יום מתפרסמות בעיתונים היומיים בישראל מודעות, שכותרתן "הזמנה להציע הצעות לרכישת נכס". לעתים מוזמן הציבור להציע הצעות לרכישת נכס מקרקעין, ולעתים לרכישת נכס אחר (כלי רכב וכו'). במקרים רבים חתומים על מודעות אלה עורכי דין, המשמשים כונסי נכסים על אותו הנכס, המוצע למכירה, במסגרת הליכים בבית המשפט או בהוצאה-לפועל. בכל מודעה שכזו ננקב תאריך, אשר עד אליו יש להציע את ההצעות, והמציע נדרש לצרף להצעתו, כאות לרצינות ההצעה, המחאה בנקאית בשיעור 5-10 אחוזים מסכום ההצעה. במרבית המודעות האלה נכלל תנאי, שלפיו כונס הנכסים שומר על זכותו שלא להסתפק בהצעות, שיוגשו לו, אלא לערוך "התמחרות" בהשתתפות המציעים, חלק מהם או אף בהשתתפות גורמים נוספים. כל מודעה שכזו קובעת, כי המכר יהיה כפוף לאישורו של בית המשפט או של ראש ההוצאה-לפועל.

"התמחרות". עיון במילון אבן שושן מגלה, כי אין מילה כזו בעברית. המדובר במונח, יציר הפרקטיקה המשפטית. ליציטציה בלעז. מעין "מכירה פומבית". ההתמחרות מתנהלת, בדרך כלל, לאחר המועד האחרון להגשת ההצעות לרכישת הנכס, שעה שכונס הנכסים כבר יודע מה באמתחתו. מוזמנים אליה רק אותם גורמים, אשר ניתן לשער שיהיו נכונים להציע תמורת הנכס סכום גבוה יותר מזה, שנכלל בהצעות שהוגשו. מטרת ההתמחרות היא, כמובן, להביא לקבלת ההצעה הגבוהה ביותר האפשרית תמורת הנכס. זה הרי תפקידו של כונס נכסים: למכור את הנכס במחיר הגבוה ביותר שניתן. הדבר משרת את מטרותיהם של כל הנוגעים בדבר (לבד מן הרוכש-עצמו). אלא שהמטרה אינה מקדשת את האמצעים. גם במסגרת הליך של כינוס נכסים וגם כשמדובר בהתמחרות, יש לשמור על הסדר הטוב ועל כללי משחק ראויים.

הצעה חדשה מחוץ להליך

עו"ד מאיר פרקש מונה כונס נכסים על נכס מקרקעין של בני הזוג מרינה ואלברטו ליברמן, וזאת בגין חובות שחבו לנושיהם. לאחר פתיחת כל ההצעות, שהוגשו לו לרכישת הנכס, החליט פרקש לערוך התמחרות. בסופה היה זה חיים תאיב, שהציע את הסכום הגבוה ביותר תמורת הנכס - 259 אלף דולר. בני הזוג אילנית ושמעון מואס, שאף הם השתתפו בהתמחרות, "עצרו" ב-251 אלף דולר. תאיב הוכרז כזוכה בהתמחרות.

לאור האמור, גדולות היו הפתעתו ואכזבתו של תאיב, כשזמן קצר לאחר מכן הודיע לו הכונס-פרקש, כי לאחר סיומו של הליך ההתמחרות הציעו לו בני הזוג מואס סכום, הגבוה בכ-18 אלף דולר מהצעתו האחרונה של תאיב, וכי הוא החליט לקבל את הצעתם. ראש ההוצאה-לפועל, הרשם נמרוד פלקס, אישר את המכירה לבני הזוג מואס. הוא קבע, כי יש בכך משום "האדרת סכום תמורת המכר תוך שיפור מצבם של הזוכה, החייבים ונושיהם".

תאיב לא היה נכון להשלים עם רוע הגזרה. לא עלה בידו להשלים עם כך, שלא הוענקה לו הזדמנות להתחרות בהצעתם האחרונה של בני הזוג מואס, הצעה שניתנה שלא במסגרת הליך ההתמחרות. לפיכך הוא ערער על החלטתו של ראש ההוצאה-לפועל לאשר את המכר לבני הזוג מואס. בערעור הלינו באי-כוחו, עו"ד פיני ברזילי והדס בריח, על התנהלות הכונס-פרקש ועל התנהלות ראש ההוצאה-לפועל, אשר מחו, באחת, את זכייתו בהתמחרות. הם הוסיפו וטענו, כי לו ניתנה לתאיב ההזדמנות הראויה, הוא היה משפר את הצעתו ומעלה אותה אל מעבר לזו של בני הזוג מואס. בתגובה על טענותיו של תאיב, טען הכונס-פרקש, בפני בית המשפט המחוזי בירושלים, כי במאזן הנוחיות שבין אכזבתו של תאיב לבין ההפסד הכספי, שעלול להיגרם לחייבים ולנושיהם, יש להעדיף את האחרונים, אשר קבלת הצעתם של בני הזוג מואס תיטיב עמם.

הליכי התמחרות הוגנים

השופט אהרן פרקש קיבל את ערעורו של תאיב וביטל את החלטתו של ראש ההוצאה-לפועל בדבר אישור המכר לבני הזוג מואס. "מכירת מקרקעין בהוצאה לפועל מן הראוי לה שתיעשה בזהירות ובקפדנות", פתח פרקש ואזכר את ההלכה מימים ימימה. "חובה מיוחדת מוטלת, בעניין זה, על כונס הנכסים. עליו לפעול תוך הקפדה יתירה על תקינות ההליכים", המשיך. "יש להקפיד במיוחד כי כל ההליכים ייעשו תוך הקפדה מלאה על הוראות הדין ועל כך שיתנהלו בהגינות וביושר", סיכם נקודה זו. פרקש קיבל את הטענה, שלפיה קבלת מחיר מירבי תמורת הנכס היא שיקול ראוי ונכון. "יחד עם זאת סבורני, כי קבלת הצעתם של הזוכים, אף שהיתה גבוהה מהצעתו של המבקש, מבלי לקיים התמחרות נוספת, או, למצער, מבלי לאפשר למבקש לשפר הצעתו או לטעון טענותיו לפני ראש ההוצאה לפועל, אינם עומדים בקריטריונים של הליכי התמחרות הוגנים", קבע.

פרקש ייחס חשיבות רבה לכך, שתאיב הצהיר, כי יהיה נכון לשפר את הצעתו, ואף הודיע על כך לכונס-פרקש עוד בטרם ניתן אישורו של ראש ההוצאה לפועל למכירת הנכס לבני הזוג מואס. לפיכך, הוא קיבל את הערעור וביטל את החלטת ראש ההוצאה-לפועל בדבר אישור המכר לבני הזוג מואס. הוא הורה לכונס-פרקש לערוך התמחרות חדשה, בהשתתפות כל מי שנטל חלק בקודמתה, ולהתחיל אותה מהמחיר האחרון, שהוצע על-ידי בני הזוג מואס.

אף שערעורו של תאיב התקבל, חרף התנגדותם של הכונס-פרקש ושל בני הזוג מואס, ראה השופט פרקש שלא לחייב אף אחד מהם לפצות את תאיב בגין ההוצאות, שהיה עליו להוציא מכיסו בקשר לבקשת הרשות לערער, שהוגשה מטעמו. את החלטתו זו הוא לא נימק (בר"ע 3243/07).