עמוק וחשוף

נעם רותם, "עזרה בדרך". הילד מ"קרח 9" התבגר ועכשיו הוא עורך מסע כואב לתוך הנפש

14 שנה אחרי שהקים עם חבריו את להקת "קרח 9" שפרחה בשנות ה-90, נעם רותם ממשיך את דרכו, לבד.

המסע שהוא עובר לא קל, אם להסתמך על האלבום השני שלו, "עזרה בדרך" ("נענע דיסק"). דיסק שמראה כמה עמוק רותם מחטט בעצמו, ומתפשט בלי בושה.

קצת מוזר לעתים לשמוע את רותם עם גיטרה אקוסטית ומפוחית ובשירים שקטים. אין ספק שרותם טוב יותר בלעשות רעש ורוק, אבל מה שהוא באמת שהוא משדר והחיטוט העצמי, מעוררים סימפטיה ורצון להכיר אותו.

לא סתם האלבום נקרא "עזרה בדרך" כי יש מצוקה שעוברת דרך המילים.

"כל הרחובות ריקים הלילה/ והלבבות דופקים חזק/ כמעט נפלת אל תוך הגשם/ אני מחזיק אותך עכשיו/ ראיתי אור נוטש עיניים וצבע שעזב פנים/ ברקים חותכים את השמים בתוך מסך של עננים" ("לפני תהום").

מספיק לשמוע את השיר "בשורות רעות" בשביל להבין עד כמה הילד בן ה-18 מ"קרח 9" נאלץ היום, בגיל 32, להתמודד עם דברים אחרים.

רותם מתאר מפגש דמיוני עם דוקטור נירקין: "אומר, איך אני שונא ימים כאלה/ שמתחילים בלחלק בשורות רעות/ גם לי יש לב, אני לא עשוי מאבן/ תשלחו אולי אחת האחיות".

השיר הטוב באלבום הוא דווקא של לו ריד בתרגום חופשי של רותם - "חרב דמוקלס". "אני רואה את חרב דמוקלס מעל ראשך עכשיו/ הם מנסים טיפול חדש כדי להציל את המצב/ כימותרפיה מחסלת טוב ורע בלי להבדיל/ ולרפא אותך צריך, אז הם הורגים בלי להציל".

אי אפשר להישאר אדישים מול מילים כאלו, יחד עם העיבוד הנהדר של לני בן בשט (שעיבד את האלבום כולו).

מסע החיטוט הזה יעבוד עבור רותם טוב יותר אם הטקסטים החזקים, ויש רבים כאלה באלבומו החדש, יבואו לידי ביטוי ברוק אמיתי ולא בליווי גיטרה אקוסטית או פסנתר.

מסע עצמי לא תמיד חייב להיות מלווה במוזיקה שקטה, לפעמים דווקא הרוק האמיתי והחשמליות, שרותם כל כך אוהב, עושים את זה טוב יותר. ובמקומות שהוא עושה זאת, הוא מצליח.

אלבום אופטימי ומעודד זה לא. אבל אלבום שווה בהחלט.

צרו איתנו קשר *5988