נתוני האוצר מלמדים על שליטה של חברות הליסינג בשוק המשומשות. כמה זה עולה לנו?

בישראל מתקיימות מדי שנה מעל 300 אלף עסקאות למכירה/קנייה של רכבי יד שנייה * כ-76% בשנות המודל 2005-2007 היו בבעלות תאגיד

איך נקבעים מחירי כלי הרכב המשומשים מהשנתונים האחרונים? התשובה היא כמובן על פי מחירי מחירון המשומשות. ואיך נקבעים מחירי מחירון המשומשות? בהתאם למחירי כלי הרכב החדשים כגורם בסיס ועל פי מחירי הסגירה בפועל של עסקאות מכירה/קנייה של כלי רכב שונים, שהתבצעו ודווחו לעורכי המחירון.

תיאורטית מדובר בשיטה סטטיסטית יעילה. בישראל מתקיימות מדי שנה מעל 300 אלף עסקאות למכירה/קנייה של רכבי יד שנייה. אלא שכאשר מדובר בכלי רכב משלושת השנתונים האחרונים, הסיפור שונה לגמרי. על פי נתוני רשות המסים, שפורסמו השבוע בדו"ח, כ-76% מכלי הרכב מיד שנייה (כלומר שעברו בעלות פעם אחת בלבד) משנות המודל 2005-2007, היו בבעלות תאגיד, כלומר נרכשו מחברת ליסינג, השכרה או צי אחר. מחברי הדו"ח מעריכים כי השיעור אף יעלה בשנים הקרובות מעבר ל-80%.

לנתונים האלה יש השלכות מרחיקות לכת. פירושם שכמעט כל עסקת מכירה/קנייה של כלי רכב משומש חדש יחסית כמו גם מגמות ושינויים, מדווחת כיום ל"מחירונים" על ידי חברות ליסינג והשכרה, ולעסקאות בשוק הפרטי אין כמעט משקל.

הבעיה היא, שלחברות הליסינג וההשכרה יש אינטרס חד וברור לשמור על מחיר מחירוני המשומשות גבוהים ככל הניתן. שווי השוק שלהן - ובמידה רבה גם הרווחיות - נגזר משווי צי הרכב שבבעלותן, שנע בין מאות מיליוני שקלים בחברות הקטנות לשלושה מיליארד שקל ויותר בחברות הגדולות. ככל שירידת הערך של הצי נמוכה יותר, כך גדל הערך בספרים של הציים, גדלה הרווחיות ממכירת משומשות וקטן הפחת, שמשפיע על הרווחיות הכוללת.

התוצאה היא מעגל שליטה סגור: אותן חברות, שרווחיותן נגזרת במישרין או בעקיפין ממחירי משומשות גבוהים, יכולות מעשית להכתיב בעצם את מחירי מחירון המשומשות מהשנתונים האחרונים ולשמור עליהם גבוהים מלאכותית. זאת, אם לסמוך על נתוני האוצר, מתוקף היותן כמעט מונופול במכירת כלי הרכב הללו.

החזית השנייה, שבה עלול להיווצר "איום" על ירידת הערך של הציים, היא מחירי המכוניות החדשות - וגם החזית הזו "סגורה" ומוגנת. מכיוון שחברות הליסינג וההשכרה הן הלקוחות הגדולים ביותר של היבואנים בקבוצות 1-3, יש להן אפשרות תיאורטית לייצב או לדחוק כלפי מעלה את מחירוני הרכב החדשים בדגמים הרלוונטיים. יבואני רכב, שאינם רוצים להרגיז את הלקוחות האסטרטגיים שלהן, יעדיפו לנקוט בכל דרך אפשרות ובלבד שלא "להפיל" את ערך שוק המשומשות.

אז מה ניתן ללמוד מכך? שבשוק רכב שבו קיימים "שחקני על", שמסוגלים לשלוט ולהשפיע על מחירי המוצרים - כלי הרכב - בכל השלבים (הרלוונטיים) של מחזור חייהם, מרכישתם ועד מכירתם, מישהו צריך לשלם את המחיר, ובמקרה הזה "המישהו" זה הלקוח הקטן, שרוכש רכב חדש מכספו וכוח הקנייה שלו בטל בשישים.