לראשונה: פאב יפצה מעשן פאסיבי; ביהמ"ש: אסור לעשן במקום שמגיש אוכל

התובע אמיר סימן-טוב טען כי אוויטה הוא בר קפה לאונג', בו הוא נוהג לבלות, וכי בארבע ביקורים שם הוא נחשף למעשנים. אוויטה ובעליו - יהודה קפויה, שי רוקח וארנון שבתאי - לא הכחישו וטענו כי חוק הגבלת העישון במקומות ציבוריים אינו חל על המקום. זאת, משום שהוא מגדיר "מקום ציבורי" כ"מסעדה, מזנון, בית קפה, לרבות כל בית אוכל אחר".

לדבריהם, אוויטה אינו בית אוכל אלא בר-לאונג'. במקום רחבת ריקודים, עיקר ייעודו הוא בהשמעת מוזיקה כמו בדיסקוטקים, הוא פועל בעיקר בלילה ויש לו סממנים המאפיינים פאב ולא בית אוכל. עוד טענו, שהגשת אוכל היא פרט משני וזניח בפעילות המקום, וכי חלק מהוויית הבילוי בפאבים ומועדונים הוא העישון.

לפני כשבועיים, אגב, תוקן החוק, כך שהוא כולל כל מקום בו נמכר אוכל או משקה.

השופט יעל אילני קיבלה את התביעה, וקבעה כי "אוויטה" עונה על הגדרת "בית אוכל" ולכן מהווה מקום ציבורי שהעישון בו אסור. היא למדה זאת, בין היתר, מעיון בתפריט שלו, שהוא "רחב ומגוון ומציע ממנות ראשונות ועד קינוחים", ולכן לא ניתן להגדיר זאת כטענה שולית.

השופטת קבעה עוד כי הפעילות הנוספת שיש במקום, כמו קריוקי, אינה שוללת את אופיו כבית אוכל, וגם העובדה שאקו"ם מסווגת אותו כ"פאב/בר" לצורך תשלום התמלוגים, אינה משנה לצורך העניין.

השופטת אילני פסקה שבעלי ומנהלי אוויטה לא נקטו אפילו באמצעים המינימליים הסבירים כדי לאכוף את איסור העישון, ואף עודדו אותו או לפחות שידרו מסר כפול למבקרים. זאת, נוכח עדויות שבעלי המקום עצמם עישנו ליד המבקרים.

מהעדויות עלה כי במקום מפוזרות מאפרות, השילוט האוסר עישון הותקן בגובה נמוך מהנדרש והמארחת אף אמרה שבפועל מותר לעשן למרות השילוט.

בית המשפט דחה את טענת "אוויטה" לפרובוקציה מכוונת של התובע, שבחר להתיישב דווקא במקום עם מעשנים רבים למרות שהיה מקום חופשי יחסית מעישון. השופטת אילני גם דחתה את טענתם שהתובע שב לבקר ב"אוויטה" במקום "להקטין את נזקו". לדבריה, "קביעה לפיה ביקוריו החוזרים במקום, תוך עמידה עיקשת על זכותו לאכיפת איסור העישון היא התנהגות בלתי סבירה, בנסיבות אלה, תשמיט את הקרקע תחת המטרה שלשמה נחקק חוק העישון". (ת"ק 10118/06).