כל עוד בלבב

שימו לב והטו נא אוזן לשמות הנפשות הפועלות. גילה ואיזי ששון, זוג ששום טיפול זוגי כבר לא יעזור לו. בביתם אין לא גילה, לא דיצה, לא רינה ולא ששון; גם "איזי" לא גר שם יותר, ודבר לא בא להם בקלות, ובמילים אחרות, פשוט לא בא להם. הילדה המתבגרת שלהם אומרת "סבבה" בלי הפסקה, אבל ברור שגם סבבה זה לא. מירי, אחותה של גילה, אף היא לא אישה שאפשר לומר לה "טייק איט איזי, חברה". אלמנת צה"ל שברק השכול היכה בה פעמיים, מר מאוד למירי, וכשהיא לא ממררת עמוק בתוכה על מר גורלה, היא משלימה בגבורה עם עתידה הלא מתוק: מירי כבר לא תקים משפחה בישראל, או בכל אחת מן הארצות שהיא פוקדת לרגע במסגרת תפקידה נטול הזוהר כדיילת אוויר. מירי תישאר לבד, ותמשיך לומר לזרים שחולפים על פניה מבלי להבחין בה, "תודה שטסתם איתנו", שבתרגום לעולמה זה משהו כמו: תודה שלכם יש חיים ולי אין.

התסריטאים שמי זרחין ואיילת מנחמי, שגם ביימה ברגישות נדירה שאי אפשר ללמוד בשום בית-ספר לקולנוע, חומלים על הדמויות הלא מאושרות שבראו (בהנחה שיש בכלל אנשים מאושרים היכן שהוא). הם לא שופטים אותן, והם מציעים כמעט לכולן הזדמנות חגיגית לתיקון. בידיה של מירי מופקד, בעל כורחה, ילד סיני כבן שש (באוצ'י צ'ן המדהים, מפלאי הבריאה) שהמילים היחידות שהוא יודע לומר בעברית הן: "אני ילד סיני". הוא בנה יחידה של המנקה של מירי, שהולכת לשעה ולא חוזרת לעולם. היא מגורשת לבייג'ין, ולכו תמצאו אמא הרוסה אחת בין מיליארד סינים. אבל למירי, שהילד קורא לה בטעות מילי (כשמה של השחקנית שמגלמת אותה, מילי אביטל), אין ספק שהיא צריכה לעשות את הדבר הנכון, כנגד כל הסיכויים, כל גלגלי הבירוקרטיה החלודים, כל חוקי ההיגיון וכמעט כל חוק אחר הידוע לאדם. למירי ברור שהיא חייבת להחזיר אותו לאמא שלו. היא שומעת שהסינים כבר כרתו ידיים לאנשים שנתפסו בעבירות חמורות פחות מזו שהיא מתכננת, ואחותה שואלת אותה אם מתאים לה להיות הדיילת הגידמת הראשונה ב"אל על", אבל מירי מוכנה לשלם כל מחיר כדי לעשות את מה שליבה מצווה עליה.

כפי שמנחמי הסבירה בראיונות מוקדמים, מירי מבצעת אקט נטול אנוכיות, בלי לדעת שמצפה לה רווח עצום. מנחמי אמרה עוד שהסרטים האהובים עליה הם כאלה שגורמים לצופה להרגיש אדם טוב יותר. והיא בהחלט הצליחה ליצור סרט כזה בדיוק. רוב ימות השנה נדמה לי שאני אדם בכלל לא רע, אבל "נודל" גרם לי להרגיש כמו חסיד אומות העולם וכמו הבן שמעולם לא היה לאמא תרזה, השם ייקום דמה. הסרט המפעים הזה מבטל כל ציניות בסיסית (להוציא כזו של כמה מבקרי סרטים אחרים, אבל זה לא נחשב, נכון?), וכולו לב ואהבת אדם צרופה.

על הציניות בגוף הסרט אחראית לתפארת ענת וקסמן, השחקנית היחידה בארץ שיכולה להישאל מדוע היא נוסעת לבייג'ין ולענות בשליפה: "כי יש לי פגישה עם יוקו אונו בעיר האסורה" מבלי שזה יישמע מתוסרט. נראה שמאז הגלגול הבימתי והטלוויזיוני של "חברות הכי טובות", מתמחה וקסמן (לא תמיד לטובתה, אבל תמיד בהצטיינות) בתפקידי נשים דרקוניות יורקות אש וגופרית, שמתחשק לחבק, ללטף להן את הראש וללחוש, "הכול בסדר, חמודה, אנחנו יודעים שאת לא באמת כזאת". ב"נודל" היא נוסקת עם סוג האישה הזה לפסגות חדשות. נפלאה לא פחות מילי אביטל, בתפקיד קשה ומורכב ביותר, שרובו שתיקות ודקויות, ושמבהיר אחת ולתמיד כי הוליווד הפסידה שחקנית גדולה.