לא ביום אחד

אבל לא היא. ביום שישי, פחות משבוע לפני הקריסה הפתאומית, נודע ל"גלובס" על העסקה למכירת חפציבה לחברת אלקטרה, בסכום שנראה אז כמו פחות מנזיד עדשים - כ-30 מיליון שקל. בעקבות זאת, הכתבת טל חזן שהביאה את הידיעה הבלעדית והעלתה אותה לאתר האינטרנט, ציינה במפורש ש"חפציבה מסובכת מעל הראש". שעתיים הספיקה הידיעה להופיע באתר, עד שאיומי בועז יונה כי יתבע דיבה את הכתבת השאירו רק את הפרטים אודות המכירה הצפויה (שכידוע בוטלה בסופו של דבר).

ועוד הרבה לפני כן. לפני כחודש (כמו גם לפני שנה) שאלנו את איתמר דויטשר, מנכ"ל חברת אלקטרה, מדוע בחר בשותפות עם משפחת יונה וחברת חפציבה, שמוסר התשלומים והבעיות העסקיות שלהן היו ידועות לכל מי שמכיר את הענף. כתשובה, בחר דויטשר להתמקד בשיווק ובניסיון של המשפחה. הבעיות הכספיות והתזרימיות, הוא אמר, יפתרו בעזרת גב כמו של קבוצת אלקטרה.

עוד אין ספור סימנים היו חרוטים ובוהקים על הקיר. ההנפקה שהתבצעה ללא דירוג, הפיצול הלא הגיוני למספר חברות בנות, הפרויקטים המגלומניים, הצורך בריצה בין כל הבנקים, החריגה באשראי ועוד.

אז למה לא כתבנו לפני חודש שהחברה קורסת? בין השאר, כי ידענו כבר אז שלא מדובר רק בסיפורה של חפציבה. סימנים כאלה, בהבדלים כאלה ואחרים, ניתן למצוא היום במספר לא מועט של חברות בנייה. כאלה שמתגלגלות מפרויקט לפרויקט רק כדי להזרים מעט כסף לקופה, שמנצלות (או מתכננות לנצל) את שוק ההון כדי לגייס כסף כמעט בכל מחיר, או חברות התקועות עם פרויקט ענק, שהמכירות בו אינן מתקרבות לתשלומי הריבית.

זהו לחם חוקם של יזמים רבים בענף הנדל"ן. בענף בו כל שקל מממן פחות או יותר עשרה, החיים על הקצה הם דבר מובן מאליו. הבנקים יודעים זאת, קבלני המשנה יודעים זאת, משקיעי החברה יודעים זאת והעיתונאים יודעים זאת (ואולי רק הרוכשים בוחרים להדחיק). אבל הם גם יודעים, שנבואת זעם בענף תגשים עצמה מדי בקלות. שהמשחק עצמו מתנהל במדרון חלקלק ולפעמים מאוד קל לתת את הדחיפה האחרונה.

מהצד השני, רווחי הון שמגיעים פתאום, אופטימיות בשוק שמובילה לתנופה במכירות, הנפקה שבאה בקלות או הכנסת שותף (חברת ביטוח, קבוצת משקיעים ועוד) יכולים להפוך וכבר הפכו ברגע את הקערה. חבל שלחפציבה זה לא קרה.